Work Text:
בהתחלה, הזאבים הציצו ממרחק בטוח על הלהקות האנושיות שהתקבצו סביב לשונות האש. הם היו חשדניים וזהירים, אבל הסקרנות - ולפעמים הרעב - גברו בהדרגה על הפחד ומשכו אותם קרוב יותר, צעד אחד בכל פעם.
לעיתים קרובות בני האדם השליכו חניתות וחצים להרחיק את הזאבים, אבל היו גם אחרים.
חלק מהם דווקא השליכו שאריות של בשר עם ריח משונה אבל לא בלתי נעים. היו בני אדם שדווקא עצרו ממרוצתם כאשר הבחינו בזאב שנקלע למצוקה - נפל לנהר או נלכד בסבך. הם עזרו במיוחד לגורים אבודים ולפעמים אימצו אותם ללהקה. חלק מהזאבות למדו שאפשר להניח גורים מתים-למחצה בקרבת הנקבות האנושיות - לפעמים הן הצליחו להשיב את הגור לאמו בריא, שלם ושובב.
ברבות השנים, גם הפראיים ביותר מבין הזאבים נעשו למלווים נאמנים מאין כמותם. הם שמרו על המחנה, משכו מזחלות, הצטרפו לציד ורצו בשלג לצד הלהקה החדשה שלהם. בתמורה הם זכו לאוכל משובח, שהיה כאין וכאפס לעומת הליטופים בין האוזניים שלא ידעו כלל שנזקקו להם.
***
המפקח ז'אבר, שנמשל לא פעם לכלב בן זאבה, דמה כעת יותר מאי פעם לזאב מבוית.
הוא בוסס לצד ז'אן ולז'אן בשבילים עמוסי השלג, מלווה אותו בנאמנות במסעותיו עמוסי החבילות מבית לבית כשחילק מצרכי מזון, בגדים חמים והזמנות לחגיגת ראש השנה.
ההחלטה לקיים סעודה כזו הייתה בלתי שגרתית וגרמה לגבות רבות להתרומם, ואף על פי כן התקבלה בברכה. זה שנים רבות פריז לא הפסיקה לדמם חדשות רעות אל העיירות והכפרים הנידחים – בצורת, מגפה משתוללת, מרידות אלימות ושלטון יציב כמו דלורית הפוכה. הכל שיוועו לבידור ושעשועים, על אחת כמה וכמה אם משפחת פונטמרסי הבטיחה לספק אותם.
המשפחה הקטנה הופיעה בעיירה בסתיו של שנת 1832. היא עוררה את סקרנותם של הבריות ואת יצר הכנסת האורחים שלהם כמו שמש המעוררת את הזרעים באביב. הם היו משונים - בזה לא היה ספק, ואלמלא היו נעימים כל כך היו עלולים להיתקל ביחס חשדני יותר. אבל האדון והגברת פונטמרסי היו צעירים מאוד, יפים, נכונים, וחשוב מכול - עשירים.
הם רכשו את האחוזה, שכרו רבים מתושבי הסביבה לעבוד בה ושילמו להם ביד רחבה. ואם עוד נותר בנפשו של מי מבני העיירה ולו צל של חשד בנוגע לתושבים החדשים, הוא חלף כמו גשם סתיו לנוכח חביבותו של האיש הזקן, אביה של הנערה.
הזקן הציג את עצמו כ"אדון פושלוון" ולאיש לא הייתה סיבה להניח שזה אינו שמו האמיתי.
הוא היה נעים הליכות, מעורה כל כך בכל היבט של חיי הכפר עד שאי אפשר היה לא לחבב אותו. הוא הדהים את כולם כאשר במקום להסתגר באחוזה עם בתו ובעלה הטרי, רכש בקתה קטנה ונוחה בפאתי העיירה ועבר להתגורר בה עם ילד, שכולם הניחו שהיה נכדו. היה זה שד משחת בן עשר, שנוכחותו הפרועה כמעט הביאה לסגירת בית הספר מדי שבוע.
איתם התגורר אדם נוסף, ידיד קרוב של פושלוון, שהיה חולה מאוד והסתגר בבקתה במשך זמן רב.
אדון פושלוון סיפר שידידו מחלים מפציעה שנגרמה לו בשל תאונה קשה, אבל סירב לספק מידע נוסף. לכן מטבע הדברים השמועות אודותיו התרוצצו כמו סנאים סקרנים לאורכה ולרוחבה של העיירה.
היו שאמרו כי פניו התעוותו נוראות בשרֵפה בבית האופרה. אחרים סברו כי הוא איבד את ידיו ורגליו בקרבות כשלחם תחת פיקודו של נפוליאון. גרסאות מסוימות של הסיפור טענו כי מדובר בפושע נמלט, שאותו מחביא אדון פושלוון טוב הלב בביתו.
הילד, ששמו היה גאברוש, עודד את השמועות האלה והפיץ אותן בהנאה רבה - בעיקר את האחרונה.
יש להניח כי הנאתו של הילד היא שהקימה לבסוף את איש המסתורין על רגליו וזירזה מאוד את החלמתו. כשיצא סופסוף מן הבקתה והחל ללוות את ידידו בטיולי הבוקר והערב, הבריות נוכחו לדעת ששמו היה ז'אבר, והוא שונה מחברו החביב כפי שהזפת נבדלת מן הדבש.
כל ארבע גפיו היו עדיין מחוברות היטב ופניו לא היו מעוותות, אבל הן גם לא היו נעימות במיוחד. הוא לא הכיר אופרה ולא אהב לדבר על מוזיקה, או בכלל. והוא בשום אופן לא היה פושע נמלט - הפושעים הם אלו שנמלטו מפניו.
זמן לא רב אחרי ששב לאיתנו, נכנס ז'אבר יום אחד בלי שום הודעה מוקדמת אל תחנת המשטרה המקומית, אוחז בידו צו מיוחד שנשלח מהמטה בפריז, המעיד עליו כמפקח המשטרה החדש של העיירה.
בין הסדר שהטיל מפקח המשטרה החדש ברחובות לבין הסיוע שהעניק פושלוון לחקלאים ולבעלי העסקים בסביבה, האזור כולו החל להתכסות בניצנים של פריחה. הוא לא היה נאה ומשגשג כפי שהייתה מונטרי תחת הנהגתו של אדון מדליין, אבל העתיד נראה מעט יותר מבטיח בשנה הזו, ואוויר החורף נשא ריח של תקווה למרות הקור הנשכני.
זו אולי הייתה הסיבה שבגללה החליטה ביתו של פושלוון לערוך את סעודת חג המולד וגם את ערב קבלת השנה החדשה אצלה באחוזה, ולספק בידור לנכבדי הסביבה הכפרית.
דבר זה לא היה נהוג כלל. אבל גברת פונטמרסי הייתה עלמה מקסימה כל כך, ואביה לא היה רק מכובד אלא גם אדוק מאוד - הוא פקד את הכנסייה והיה ידיד קרוב של האב דומיניק. הוא הבטיח שעשועים צנועים והפציר באב דומיניק שיישא דרשה בשני האירועי החשובים הללו.
ערב חג המולד אכן היה מאורע יוצא מן הכלל.
משרתיהם הקבועים של הזוג פונטמרסי התקינו בעזרת שכירים זמניים סעודה מפוארת ועליזה מאוד. אש חמימה התפצחה באח וקלתה ערמונים ותפוחים, ושלל הנרות שפוזרו בחלל החדר זרחו כמו כוכבים. אדון פושלוון וקוזט שרו מזמורים, קולה המתוק נשזר בקולו העמוק, והצליל שהפיקו יחד היה אלוהי ממש. בריז'יט, בתו של יצרן הנרות, היטיבה לנגן, ואפילו גאברוש הקטן זכה למחיאות כפיים מנומסות כאשר קרא כמה שורות מתוך סיפור לידתו של ישוע כמעט בלי טעויות ובלי להתפתות להעוויות מצחיקות.
ההצלחה של חג המולד העלתה את הציפיות לחגיגות השנה החדשה והבידור שתביא עימה. איש לא יכול היה לדעת שהבידור המרכזי של הערב לא תוכנן כלל על ידי המארחים, ואיש לא יכול היה לצפות אותו מראש.
***
ז'אבר היה חסר מנוחה, אפילו עוד יותר מהרגיל. למרות המאורע העליז והחגיגי, או אולי דווקא בגלל המאורע העליז והחגיגי, תחושה מבשרת רעות לפתה את חזהו וסירבה להרפות.
הוא כרה אוזן לקולות הרוח מבחוץ בעודו מעמיד פנים שהוא מקשיב בנימוס לשיחתם של ולז'אן והאב דומיניק. עיניו נדדו שוב ושוב אל הדלת בזמן הדרשה והשירה. כאשר עברו הצעירים לשחק בהצגת תמונות הוא נסוג אל החלון והתבונן החוצה אל הלילה הקודר כאילו הוא מנסה לחדור בעיניו מבעד לאפלה.
בתוך תוכו הוא ידע שעליו להתפעל מן הענפים הירוקים שזורי הסרטים שנתלו סביב חדר ההסבה, להתענג על חמימות החדר, אבל משהו כאילו הקפיא אותו מבפנים. זה לא היה הגיוני. שום דבר מזה לא היה הגיוני.
"תודה לך," אמר לפתע קול שקט באוזנו, קרוב מדי.
ליבו זינק בבהלה. הוא היה שקוע כל כך בניסיונות שווא לפלח בעיניו את החשכה עד שלא שמע כלל את צעדיו של ולז'אן, שהתקרב לעברו עם כוס יין מהבילה שהפיצה ניחוח עשיר, מתוק ומגרה. הוא היה כמו מקור חום נוסף בחדר.
"על מה?" השיב ז'אבר ונטל ממנו את כוס היין, משתדל שלא להניח לרעד באצבעותיו להסגיר את המתח שחש.
הוא לא התכוון לשתות הערב, אבל ידע שוולז'אן לא ירפה ממנו עד שייקח אותה ויעמיד פנים לפחות שהוא נהנה ממנה. ז'אבר קיבל בהכנעה את העובדה שבכל הנוגע להרגלי השתייה והאכילה שלו, ידו של ולז'אן תהיה תמיד על העליונה.
"שנשארת בבית, לחגוג איתנו את השנה החדשה," השיב ולז'אן, "וגם את חג המולד. אני יודע שהיית רוצה להישאר לפקח בתחנה. אבל אני שמח שאתה כאן."
ברגעים כאלה מבטו החמים של ולז'אן צרב אותו כמו אש חיה. האיש דיבר בכנות גמורה, כאילו ז'אבר היה איש שיחה נעים ורחב אופקים, מסמר המסיבה, ולא צל שאורב בפינת החדר והכול מתחמקים מפני עיניו הבולשות. למה הוא לא יכול פשוט ליהנות כמו כולם?
ז'אבר סקר שוב את החדר בחיפוש אחר מענה. הוא ראה את אשת האופה מחייכת אל בעלה ואוחזת בידו בחיבה. הוא ראה את הסנדלר מוזג יין לרעייתו במבט מסור ואוהב. הוא ראה את קוזט ומריוס מחליפים ליטוף של חיבה. הנאתם של האורחים הייתה אמורה להיות מדבקת, אבל היא החליקה ממנו כמו מים מנוצותיו של ברבור שחור.
כשהיו לבד הוא היה מסוגל לאחוז כך בידו של ולז'אן, למזוג לו משקה, או להתחמם מהחיבה שלו. אבל הם לא היו לבד עכשיו. זו לא הייתה בעיה בשבילם, לא באמת. הם היו מומחים באמנות ההסתתרות. זה היה עבורם כמו טבע שני. אבל כעת הרגיש ז'אבר כאילו המציאות הזו חורקת מעט, משהו בה לא מסודר כראוי.
הוא שנא שדברים לא מסודרים כראוי.
"לכל הפחות," המשיך ולז'אן, חיוכו מתרחב ועיניו נוצצות, "הצלחת למנוע את מרבית התעלולים של גאברוש הערב."
"ילד בלתי נסבל," מיהר ז'אבר לומר, נכשל כתמיד להסוות את חיבתו לילד. "ו… על לא דבר."
ולז'אן הרים את כוסו והשיק אותה בעדינות בזו של ז'אבר, אשר חש את שפתיו מתרוממות מעט כנגד רצונו. ההשפעה שהייתה לאיש הזה על גופו הייתה מפחידה ומלהיבה בעת ובעונה אחת. ולז'אן עמד לומר דבר מה נוסף, אבל התקרבותו של ארמאנד, המשרת הראשי, קטעה אותו עוד לפני שהתחיל.
"אדון פושלוון," הוא אמר, "יש אישה זקנה שעומדת בדלת. היא אמרה שהיא מעוניינת לשוחח עם הגברת פונטמרסי."
גבותיו של ולז'אן התרוממו והאור בעיניו התעמעם באחת.
"מה רצונה?"
"היא לא מוכנה לומר." אמר ארמאנד. "היא עקשנית מאוד, אדוני. הצענו לה לקבל את אחת החבילות שאדוני הטוב הכין עבור אנשי הכפר, אף על פי שהן נועדו לחלוקה רק מחר בבוקר. היא לא מוכנה לשמוע ומתעקשת לראות את גבירת הבית ואותה בלבד."
"אני מבין," אמר ולז'אן. "והיא כאן לבדה?"
"כן, אדוני."
משהו במנהגו של המשרת, בקמט שבמצחו ובאופן שבו הניע את משקלו מרגל לרגל בתנועה כמעט בלתי מורגשת, הצית את חושי כלב הציד של ז'אבר.
הצרות שחיכה להן הגיעו לפתחו סופסוף.
"מה עוד?" שאל ז'אבר.
"איני מבין…" החל ארמאנד.
"מה אינך מספר לנו?" תבע ז'אבר בקולו המסוכן של חוקר משטרה מנוסה, "מה לא בסדר איתה?"
"היא… לא משלנו, אדוני." ארמאנד נכנע לבסוף, "ידענו שלא תרצה שנשלח אל השלג אישה מבוגרת וענייה לכן הכנסנו אותה למבואה. אולי טעיתי ואני מתנצל מכל הלב, אדוני. אבל אני חושש…" הוא הנמיך את קולו כמעט ללחישה, "היא צוענייה, אדוני."
ולז'אן וז'אבר החליפו מבטים.
"לא," אמר ז'אבר.
"אני חושש שכן." ענה ולז'אן.
"הנכונות להיפרד מכל רכושך עלי אדמות זה טוב ויפה," טען ז'אבר, "אבל ייתכן שבדרך אופיינית לגילך המופלג שכחת כי זהו ביתם של ביתך ומחותנך."
ולז'אן נעץ בז'אבר מבט חד, אבל קמטי הצחוק בפניו העמיקו מעט.
"לא שכחתי היכן אני נמצא, המפקח. אלווה את הגבירה פונטמרסי לפגוש את האישה ואראה מה אפשר לעשות למענה. מלבד זאת, אני סמוך ובטוח שאין בכוחה של אישה מבוגרת כל כך להימלט עם כל תכולת הבית בכיסיה."
"תתפלא," ענה ז'אבר ביובש.
"מה לעשות בה, אדון פושלוון?" שאל ארמאנד באי נוחות, "האם לדאוג שילוו אותה החוצה?"
"כלל וכלל לא," אמר ולז'אן, "לא אגרש נזקקים ממפתן ביתי בערב ראש השנה. אלווה את ביתי ונאזין יחד לסיפורה של האומללה."
"אומללות היא המומחיות שלך," נאנח ז'אבר.
"כמובן," אמר ולז'אן, "אני משאיר את ההתמודדות עם העליצות לך."
ולז'אן הניד בראשו במחווה קלה שבקלות לעבר האח, וכשהפנה לשם את מבטו הבחין ז'אבר בגאברוש, שהעליצות החגיגית שלו התבטאה ברוח שטות פרועה במיוחד. הילד עמד ליד האח, אחז בידו ענף מאחד הקישוטים ונראה שהוא מתכוון לתחוב אותו לאח, מסיבות השמורות עימו.
"לא ייאמן," סינן ז'אבר. "שלחנו אותו למיטה כבר לפני שעה."
"לך והבא את ביתי, ארמאנד," אמר ולז'אן למשרת ואז נפנה אל ז'אבר, "אני משאיר את אכיפת חוקי הבית בידיך, אדוני המפקח."
"טוב ויפה," ז'אבר נעץ מבט מתרה בולז'אן, "אם יש אפילו סימן קלוש לבעיות…"
"אל דאגה," חייך ולז'אן, "לא תחמיץ את ההתרגשות."
***
את הדקות הבאות בילה ז'אבר בהטלת משמעת.
הוא הדף את ניסיונותיו של הילד להיתמם, להתחכם, להתווכח, לשדל, להתחנן ולברוח. לבסוף נגרר הפוחז אחר כבוד במעלה המדרגות והצטווה להמתין לסבא חג-המולד בחדר הילדים אם ברצונו למצוא בנעל שלו מטבע עם אור הבוקר.
"ולא, אדאג אישית שתמצא שם פחם. לוהט," הבטיח ז'אבר.
מששב לחדר ההסבה גילה המפקח שאווירת החג השתנתה כליל.
האורחים לא שיחקו עוד במשחק התמונות; הם התקהלו בלחשושים נרגשים מול הדלת, מחליפים מבטי דריכות, דאגה וציפייה. הם נראו כמו להקת דגים מבריקי קשקשים רגע לפני שמישהו מגיע להאכיל אותם. ז'אבר המתין על המדרגה התחתונה והאזין להם, רואה ואינו נראה.
לבסוף נכנסה קוזט שוב אל החדר, מרשימה והדורה בשמלת הקטיפה הכבדה בצבע אינדיגו. הפנינים על צווארה והתסרוקת האלגנטית שיוו לה מראה רציני ומכובד שהיווה ניגוד נעים ביותר לפניה הרעננים, עם עיני הבובה התכולות ותווי הפנים העדינים. החיוך הרחב שלה לא הסתיר את המתח שחשה, לא מז'אבר בכל אופן. היא הייתה חיוורת מעט, ועיניה היו רחבות מעט.
המפקח, שהיה דרוך גם כך, נדרך עוד יותר וקפא במקומו כמו כלב שמבחין בסכנה, נכון לזינוק. מריוס צעד אחריה, חמור סבר כמו שומר ראש נאמן.
"ידידיי," היא קראה, "צר לי לקטוע משחק תמונות מוצלח כל כך, אבל צצה לנו הזדמנות לבידור בלתי צפוי ואני שמחה להזמין את כולכם להשתתף בו!"
ז'אבר ראה כיצד חבריה של קוזט מחייכים וממלמלים בהתרגשות, לעומת חבריו של ולז'אן שמצחם דווקא התקמט בדאגה. חלקם חשבו שמדובר בשעשוע חדש שמארחיהם תכננו מראש. חלקם תהו איזה אסון עתיד להתרגש עליהם כעת.
"מגדת עתידות ענייה ומבוגרת נדדה הערב אל פתח ביתנו. היא אלמנה ואין לה איש בעולם, אבל אנא," קוזט הרימה את ידיה כנגד כמה קריאות מחאה שהחלו לבקוע מגרונותיהם של כמה מהאורחים האדוקים יותר, "אל תחשבו שהיא באה לכאן לקבץ נדבות. היא הציעה לערוך לנו קריאה בכף היד, כדי שנדע מה צפוי לנו בשנה הקרובה."
היא הגניבה מבט אל האב דומיניק ואל זוג סוחרי נרות אמידים ומקורבים מאוד אל ראש העיר, שהביטו בה בהבעה מזועזעת.
"איש מכם אינו מוכרח להשתתף אם לא תרצו בכך. אבל אני לא אשלח מעל פניי זקנה ובודדה המידפקת על דלת ביתי בלילה קר, בוודאי לא בערב של חג. ואבי," היא צודדה אליו מבט אוהב, "אומר תמיד שהצדקה הראויה ביותר שנוכל לתת היא להניח לעניים להתפרנס בכבוד ממשלח היד שלהם. האישה אינה מקוששת נדבות, היא מעוניינת לעבוד תמורת פת לחם ומחסה שנוכל לספק לה. האם תהיו נוצרים טובים, ותסייעו לנו לספק לה פרנסה ביושר?"
כל קשר בין הצוענים לבין יושר מקרי בהחלט, ענה לה ז'אבר מבין הצללים. הנוכלת הזו תעלים כל שכיית חמדה יקרת ערך ברדיוס עשרה קילומטרים מכאן ואז תתנדף כאילו בלעה אותה האדמה.
"ובכן…" האב דומיניק סקר את החדר, גביניו מכווצים. הדרשה שלו אומנם עסקה בצדקה ומתן עזרה, הוא דיבר על הקהילה הכפרית, כמובן. אבל ייתכן שהדרשה שלו כללה כמה ביטויים לגבי "כל בני האדם באשר הם". הוא הביט בחברי הקהילה שלו, קולט את מבטי מורת הרוח של הסוחרים האמידים ואת ההיסוס של כמה אחרים.
איך תצא מזה עכשיו, חדל אישים שכמוך? חשב ז'אבר לעצמו.
"בכל הכבוד, גבירתי," אמרה הגברת שהשתדלה להבליע את מורת רוחה, "כישוף אינו בידור הולם לחג נוצרי…"
"אין כאן כישוף, אני מבטיחה לך," הפצירה בה קוזט.
"היא רק קבצנית זקנה, רבת ניסיון וחדת אבחנה," אמר מריוס בטון מפייס, להוט להשכין שלום עד להכעיס, "היא תבדר אותנו, ואנו נשלם לה על כך. לכולנו יש כמה מטבעות שלא יחסרו לנו. האין זאת?"
ז'אבר התרשם שעורך הדין הצעיר למד את היטב את אומנות השכנוע. הוא גרם להם להרגיש עשירים בהרבה יותר מאשר הון כספי.
"לא ייעשה שום דבר שאינו נוצרי תחת קורת הגג שלי," אמרה קוזט ברכות החלטית שהייתה לה השפעה אדירה על הסובבים אותה, אפילו על ז'אבר לעיתים.
"איני יודעת…" אמרה אשתו של סוחר הנרות, מתבוננת בבעלה לתמיכה.
סוחר הנרות רק משך בכתפיו. "אם הכול כשורה ואדון פושלוון משגיח, איני רואה סיבה למנוע מהצעירים שעשוע בלתי מזיק. כל עוד מסכמים את המחיר מראש, כמובן, והזקנה לא מנצלת את תמימותם של הנערים כדי לסחוט מהם כל פרוטה. בוא, אדון פונטמרסי הצעיר. אמור לנו בבקשה, מה המחיר שסוכם מראש?"
הצעירים החלו לפטפט בבת אחת וז'אבר נאנח, מרגיש את פעימותיו הראשונות של כאב הראש החגיגי שאיתו יקבל את פני השנה החדשה.
הצוענים האלו ירמו אותך בלי לחשוב פעמיים, חשב. הוא הכיר את דרכי הפעולה שלהם הרבה לפני שזו הייתה העבודה שלו. קרוב לוודאי שהאישה ה"זקנה והמסכנה" הזו כלל לא הייתה לבדה. חברי השבט שלה חיכו לה מחוץ לבית, ממתינים לשעת כושר. אחרי החגיגה כל בני הבית ילכו לישון ואז… ובכן, יהיה להם מזל אם רק חפצי הערך ייגנבו. אולי הם מתכוונים לכייס או לשדוד את האורחים בדרכם חזרה לעיירה.
עליו לדבר עם ולז'אן על ליווי חמוש. הוא תהה מי ממשרתיו של מריוס יודע לכוון היטב רובה ציד ויוכל להצטרף למשלחת, וחשב בכמיהה על אקדחו, הנעול במגירה בחדר השינה שלו הרחק בבקתה.
"היכנסו, אבא," קראה קוזט.
האישה שוולז'אן הוביל לחדר לא הייתה מבוגרת. היא אפילו לא יכלה להיקרא זקנה. היא הייתה ישישה, כפופה כמו עץ ערבה עתיק. היא נעה בכבדות תחת שכבות הבגדים הרבות שלבשה כנגד הקור - שמלה ארוכה ומרופטת, רדיד מבד עבה ושכמיית צמר בלויה.
מקל ההליכה של הזקנה, שהיה אחוז בשתי ידיים עטויות כפפות צמר בלויות, נקש בהחלטיות למרות השטיח שעמעם את הצליל, הצטרף בדואט אל קרקוש התכשיטים הזולים שענדה על מפרקי ידיה ועל צווארה. הרעש והצלצולים שהשמיעו מיטלטליה הרבים הצהירו על נוכחותה למרחקים.
"כיצד יודעים שיש צוענים בסביבה? אל דאגה, הם כבר יכריזו על נוכחותם."
הזיכרון תקף את ז'אבר בלי אזהרה.
המשימה שקיבל הייתה פשוטה: למשוך תשומת לב ולהביא לקוחות. לקוחות פירושם מטבעות ומטבעות פירושם ארוחת ערב, אבל גרונו התכווץ וקולו נאלם. הוא בקושי הצליח לנשום לנוכח הסלידה הגלויה של הלקוחות, על אחת כמה וכמה לקרוא בקול את הדברים ששינן שוב ושוב בדרכם לכיכר המרכזית. הצעקות של השוטר התורן שגירש אותם, מבטי האנשים שחלפו על פניהם בשוק ההומה בעוד אימו, זועמת ומושפלת, אוספת את מרכולתה.
"ערב טוב, גבירותיי ורבותיי!" הכריזה הזקנה בקול שמילא את חלל החדר. היה זה קול חורק מעט אך בכל זאת רם וצלול ביחס לחזותה. היא פרשה את ידיה לצדדים. "זהו בית של נוצרים טובים, שבוודאי לא מפחדים לדעת מה מצפה להם בשנה החדשה."
מתחת למטפחת עטויית החרוזים שכיסתה את ראשה ונקשרה תחת סנטרה, היו עיניה של הזקנה חדות וצלולות להפתיע.
אף על פי שהיה חבוי בצללים, ז'אבר חש כיצד אימה קפואה נמהלת בעורקיו. מאז עזב את טולון לפני שנים רבות, טרם נתקל במישהו מבני רומה שנראה לו מוכר, עד עתה.
"אל תיבהלו. שמעתי שיש פה אנשים מכובדים. בוודאי אינכם חוששים ממסתרי העתיד - מי יתחתן? מי יפסיד את הונו? או גרוע מזה - מי יביא לעולם ילד שנראה בדיוק כמוהו?"
היא נפנתה פתאום בחדות לעברו של ז'אבר כאילו הריחה את הפחד שלו. מבטה פילח את הצללים בהם הסתתר ופיצל את עצם החזה שלו לשניים.
לא. לא יכול להיות. זו לא היא. זו לא יכולה להיות היא. היא בוודאי מתה, מזמן. היא עזבה את צרפת. היא נעלמה לפני שנים. היא רק דומה לה, זה הכול. כל הצועניות המבוגרות דומות, האין זאת?
"איש מכם לא אמיץ דיו על מנת להיות הראשון? מה בדבר הבן שלי, שעומד פה ביניכם ואפילו לא ניגש לברך לשלום את אימו הזקנה?"
היא הרימה את מקלה והצביעה היישר לעברו של ז'אבר.
***
הדממה בחדר נעשתה כבדה כמו שמיכה חורפית.
המפקח נודע בכל הסביבה כאדם שלא כדאי להתגרות בו. הכול נעצו בו את עיניהם וציפו לתגובתו.
בעוד המחשבות על דרכי מילוט אפשריות דוהרות בתוכו כמו עגלה במורד הגבעה, חדר לפתע קולו של מריוס לאוזניו.
"סלחי לי, גבירתי," הוא אמר בנימוס, "לא הייתי רוצה להישמע גס רוח או חטטן, חלילה. ויחד עם זאת… האם יש לך הוכחה כלשהי?"
"מה? על מה אתה מקשקש, בחור צעיר? איזו הוכחה אני צריכה כדי לקבל הכרה מהבן שלי?!"
"את טוענת שהוא בנך," הקשה מריוס, "ומעמידה אותו במצב לא נעים במיוחד. אחרי הכול, כיצד יוכל להכחיש? אבל בכל הכבוד וההכנעה, האם יש לך הוכחה לכך?"
ז'אבר בהה במריוס כאילו צימח ראש נוסף, מה שלא היה רחוק מן האמת. מריוס תמיד נראה לו כמו שלוחה לא מאוד אינטליגנטית של קוזט. הייתה לו דרך מאוד חופשית לפרש את החוק והוא החזיק בכמה דעות שערורייתיות כל כך שגרמו לז'אבר להרגיש כאילו סוף העולם קרוב מאי פעם.
"ובכן… אני מניחה שזה רק הוגן," היא אמרה. "הבה נראה. הוא מפקח המשטרה האזורי שלכם, נכון? מוערך, אבל לא אהוד."
מלמולי הסכמה עלו מן הקהל.
"כל אחד יכול לדעת את זה," אמר ז'אבר.
"אנא, אל תפריע לעדות עם קריאות ביניים," אמר מריוס, נכנס לתפקיד.
"הוא מתעב אפונה בכל נימי נפשו ומתקשה אפילו להסתכל עליה כשהיא עומדת על השולחן." ולז'אן וקוזט החליפו מבטים.
"זה נכון," אישר ולז'אן.
בצד של מי אתה? חשב ז'אבר.
"הוא עדיין מסתובב עם הטלסקופ שלו? הוא בוודאי צבר כמות ספרי אסטרונומיה שאפשר לטפס עליה כדי לגעת בכוכבים."
"נכון!" קרא גאברוש, שיצא לא פעם עם ז'אבר לתצפיות בשמי הלילה, בין אם רצה בכך ובין אם לאו.
"כשמשהו לא בסדר איתו הוא לא אומר כלום, אבל נעשה שקט להחריד. קר לו כל החורף, לכן יש לו סימני חריכה על השרוולים וכמה צלקות של כוויות על כפות הידיים. כשהוא מחבב מישהו הוא לא יראה את זה בשום דרך, אבל הוא ידאג לו מרחוק. הוא סופר מדרגות, ובטח יודע כמה מדרגות יש בכל בית בעיירה, ואפשר לדעת איך הוא מרגיש רק לפי הקשר בעניבה שלו."
"זה נכון?" שאל האב דומיניק את ולז'אן.
קוזט, מריוס וגאברוש היו תמימי דעים.
"כן."
כמו אז, לפני שנים, מול אונז'ולראס וחבורת המורדים שלו, הבין המפקח שהפסיד מראש.
"ערב טוב, אימא."
הרעב הכפרי לרכילות גבר על כל הדעות הקדומות; ז'אבר היה חידה מבחינתם - חידה שעמדה לבוא על פתרונה. לכן, בחלוף ההלם הראשוני זכתה הזקנה לכבוד של מלכה.
"בשם האל הטוב!" קרא ולז'אן, "הרי את ממש חלק מהמשפחה. בואי ושבי קרוב לאח, סבתא."
הוא הוביל אותה אל הכורסא הטובה ביותר - המקום ששמרו קוזט ומריוס לו בלבד, וסייע לה להתיישב. היא נאנחה בכבדות כשעשתה זאת, ואז חיככה את ידיה זו בזו, נהנית מן החמימות, או אולי מן המהתלה.
ז'אבר נטה להאמין יותר לאפשרות האחרונה.
"חלק מהמשפחה, מה?" היא שאלה, וקולה נשמע כעת חורק הרבה יותר. "האם אוכל להסיק מכך שלמי מכם יש קרבת דם אל בני?"
רעד של זעם חלף בגופו של המפקח כשראתה אותה מחליפה דמות, הופכת ממגדת העתידות המסתורית, החכמה והצלולה לאם הזקנה והדואגת שמעולם לא הייתה. הוא נזכר כיצד יכלה האישה לשנות את קולה כרצונה, לשטות בכל הסובבים אותה עד שהשיגה את מבוקשה.
"ובכן…" החלה קוזט לומר, אבל האישה קטעה אותה מיד בנפנוף יד קרקשני.
"אל דאגה, ילדה. לא חשדתי ולו לרגע שיצור יפה כמוך עשוי להיות כלתו או ביתו של אחד כזה." היא העבירה את מבטה מקוזט אל מריוס. "אתה אולי היית יכול להיות שלו, אילו ירשת את היופי מאימא שלך."
צחוק חלף בקהל כמו משב רוח אביבי, וז'אבר נאבק בצורך לטמון את פניו בידיו. הוא הסתפק במבט מאוד לא משועשע באימו, נזכר איך היא ידעה תמיד לסובב את הקהל על האצבע הקטנה, כשהוא לא היה שם כדי להפריע לה.
"אתה…" האישה מבטה חלף על פני ולז'אן, ונעצר. ליבו של ז'אבר נעצר אף הוא. לאמו אולי לא היה חוש שישי כפי שהיא טענה תמיד בסיאנסים שלה, אבל האישה הייתה חדה מאוד והייתה לה עין טובה. טובה מדי. היא תמיד ראתה דברים שהיא לא הייתה אמורה לראות, החזיקה ביותר מדי מידע.
היא בחנה את ולז'אן בהערכה כמי שבוחן סוס למכירה. לא. גרוע מזה. היא הביטה בולז'אן כמו שהאימהות של בתולות זקנות במונטרי סו מר הביטו בראש העיר, אדון מדליין.
ז'אבר נמלא פחד שמא תאמר משהו הרסני. היא תסגיר אותם, והוא ייאלץ לעזוב. זה היה מה שהפחיד אותו יותר מכול.
ז'אבר ידע טוב מכולם שצוענים הם כמו כלבים - מסוגלים להריח פחד. כשהצוענייה הזקנה הריחה את הפחד שלו, מבטיהם הצטלבו. היא הביטה בו, בחנה את פניו כאילו היא אומדת בו כל תו, ואז החזירה את מבטה אל ולז'אן. חיוך ידעני קל שבקלים ריחף על שפתיה הקמוטות.
"אתה איש טוב," היא אמרה, וטפחה בידה על זרועו הכבירה של ולז'אן, "כל הבריות הם חבריך, אם לא אחיך, אפילו הבן הזה שלי."
"נכון מאוד," קרא הפקיד בעירייה שכבר הספיק לשתות לא מעט יין, "היא יודעת על מה היא מדברת!"
ז'אבר שחרר נשימה שלא ידע שנכלאה בתוכו. הוא עדיין עמד על המשמר, אבל הרגע המסוכן חלף. אם היא מתכוונת להסגיר אותו, היא לפחות לא מתכוונת לעשות זאת כעת.
"אתה, לעומת זאת" היא קראה לעבר המדרגות, "בלי צל של ספק הבן של בני. התקרב, ילד. תן לי לראות אותך."
גאברוש, כמסתבר, עמד במעלה המדרגות. ברגע ששמע את דבריה של הזקנה על "בנה הלא יוצלח" הוא קפא במקומו ובהה בזרה כאילו בישרה זה עתה שחג המולד יארך שנה שלמה, בית הספר נשרף עד היסוד וכל המורים לחשבון נאסרו בצינוק המלכותי.
"בוא הנה, ילד. מהר יותר! למה אתה לובש כתונת לילה בערב השנה החדשה? לא תעדיף לשבת על ברכיי ולשמוע סיפורים על ילדותו של אביך?"
"הוא לא בדיוק…" התחיל ז'אבר, אבל גאברוש היה מהיר ממנו והשתחרר מקפאונו מייד.
"סבתאל'ה!" קרא גאברוש ומיהר לעברה, נוטל את היד המגוידת שהושיטה לו. "כמה מצוין לפגוש אותך סופסוף. שמי גאברוש פושלוון, האם תרשי לי למסור למשרתים את המעיל והצעיף שלך?"
הוא קד בנימוס מופלג שהיה כמעט קומי, ניכר בו שהוא משחק תפקיד ונהנה מכל רגע, להוט לשמוע סיפורים מפלילים על האדם שמנע ממנו יותר ממחצית ההנאות בחיים והכריח אותו לשבת וללמוד. ז'אבר נשבע לעצמו לחנוק את הילד במו ידיו שכשכל זה ייגמר.
"ובכן," הזקנה הביטה בילדון בהערכה. "איזה נער מצוין. ודומה לך כל כך! אני זוכרת אותך בגיל הזה, יוצא עם המדים החדשים שלך, מסתובב לך כמו טווס בקסרקטין. כמה חבל שבאותו יום החלקת באורוות. כל הבוץ הזה! וגם דברים גרועים יותר. לקח לי שעות לקרצף את הכול מהמדים שלך, שלא לדבר על השיער…"
ז'אבר נאנח בליבו. הוא לא סיפר לה מה באמת קרה באורווה ומי מהילדים היה מעורב בכך, אבל הן לז'אבר והן לאמו הזקנה היה ברור למדי שהוא לא החליק באורווה.
"אני חושב," אמר ז'אבר, שנזכר לפתע איך להסיח את דעתה, "שהאורחים שלנו מתעניינים הרבה יותר בעתידם מאשר בעברי. אלא אם אני טועה מאוד, יש לך לקוחות לשרת."
קריאות התרגשות נמהלו בקריאות מחאה, ועיניה של הזקנה נצצו בחיוך המוכר תאב הבצע שז'אבר למד להכיר. אימא שלו הייתה ממולחת וערמומית מאוד בכל הנוגע לכספים. היא לא סיפרה לו מעולם מדוע נעצר אביו, אבל היה לו חשד שהנוכלים שלה מעורבים בכך.
מכאן ואילך הערב היה עליז ורועש ביותר. תושבי העיירה לא הרשו לאיש לקבל את נבואותיו בפרטיות - מי שאמיץ מספיק כדי לקבל נבואה חייב להיות אמיץ דיו על מנת לשמוע אותה בפומבי. ולז'אן ומריוס קירבו אל כורסתה של הזקנה את אחד משולחנות הנוי הקטנים, והיא הוציאה מבין מיטלטליה חבילה עטופה היטב. כדור הבדולח ששלפה ממנו חילץ קריאות התפעלות מכמה מהנערות.
ז'אבר גלגל את עיניו. אמו הייתה כה תיאטרלית, כה משכנעת. כל תנועה שלה, כל מבט, היו מחושבים היטב במטרה להרשים.
היא פרשה בהינף יד תיאטרלי חפיסת קלפים מצוירים ששלפה מכיסה, שלחה את גאברוש עם שקיק מרשרש של עלים לבקש מן המשרתים לחלוט אותם, הוציאה מכליה ספל עם סמלים משונים חרוטים עליו שנראו כמו אותיות בשפה זרה וכמה קוביות.
"הן מיוחדות מאוד," היא סיפרה לקהל, "עשויות מעצם של טיגריס מהמזרח. הן עברו בירושה מדור לדור בין הידעוניות במשפחה."
ז'אבר גלגל את עיניו. אלה היו קוביות משחק רגילות לחלוטין, כאלה שכל פושע יודע לגלף כדי להעביר את הזמן. אבל הוא לא אמר דבר. אחרי הכול, היא נתנה לו להמשיך עם ההצגה שלו, ואין לו כרגע סיבה טובה מספיק להפריע להצגה שלה.
הנבואות שלה, כפי שזכר ז'אבר, היו ממוקדות מספיק כדי לגרום לקהל להתנשם בבהלה ובפליאה, אבל מעורפלות מספיק כדי לקלוע כמעט לכל מצב.
למעשה אפשר לומר שאת רוב עבודת הניבוי עשו תושבי העיירה עצמם; צעיר מפוחד החוויר מרוב פחד כשאמרה הזקנה שהוא "עומד מול צומת דרכים חשובה בחייו ועליו לבחור בתבונה". קשה היה שלא להבחין בשתי הנערות שהתחרו על תשומת ליבו לאורך הערב כולו.
עיניה של אשת יצרן הנעליים התרחבו כדי "לשמור על הגב שלה", מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שהוקפה ברכלניות שחיו על יין ושמחה לאיד - והיא הייתה הגרועה שבהן. אשת סוחר הנרות התרגשה בלי גבול כאשר נאמר לה שהוא "הימר על הסוס הנכון", וז'אבר ידע שהיא קלטה ממש כמוהו את שעון הזהב והחפתים החדשים, כמו גם את שביעות הרצון הכללית שהקרין סביבו.
***
ככל שהערב התאחר וקנקני היין זרמו אל החדר מלאים ועזבו ריקים, נעשו האורחים סמוקים יותר ונועזים יותר, ומגדת העתידות הגיבה בהתאם. היא העניקה לנשים הצעירות תובנות שערורייתיות על המין הגברי. "גבר זוכר מגע הרבה אחרי שהוא שוכח הבטחות," היא אמרה להן, "גבר בחדר השינה הוא כמו לחם בתנור - צריך לשמור על מידת החום הנכונה."
היא סיפרה סיפורים מפולפלים על מסעותיה, מופרכים כל כך עד שהיו חייבים להיות אמיתיים לגמרי.
היא סיפרה על קצין שאותו עזרה להבריח לספרד כשהוא עוטה תחפושת של דוב. היא סיפרה על מפגשיה עם שופטים אנגליים שיכורים ועם נשים יפהפיות מפורטוגל שיכלו להרוג באבחת סכין אחת. היא הציגה להם מזכרות זולות שככל הנראה שילמה עליהם כמה מטבעות נחושת, אם בכלל.
בינו לבינו נאלץ ז'אבר להודות שהיה מרתק לצפות בה בפעולה. הוא צפה בה מתמסרת כל כולה לתפקיד, אף על פי שתפקידה היה הצגה, הונאה, העמדת פנים. היא הייתה מקצוענית - היה לה ניסיון רב, והיא רק שכללה את השיטות שלה מאז שז'אבר היה ילד וצפה בה בתערובת של סלידה ופחד.
עד לפני כמה שנים ז'אבר היה נגעל מהתנהגותה. אבל כעת, מאחורי הזעם הקדוש שקומם אותו כנגד מעשי הכשפים המדומים שלה שעדיין בער בו, הציצה גם סקרנות זהירה, ואולי אף שמץ של הערכה.
הוא גילה עם הזמן שהוא כבר לא נרתע מהרהורים, גם לא לגבי עצמו. היה לו זמן רב להרהר בעצמו כששכב חסר אונים במיטה, ממתין לגופו השבור שיחלים. ההרהורים האלה תקפו אותו שוב עתה, כשתהה האם הצפייה בה היא זו שלימדה אותו להתמסר לתפקידו, להיאחז כך בדמות הבלש המאיים שהציג בפני העולם. הלך הרוח הסלחני שלו נמשך ועשוי היה להישאר לעוד שעה קלה, אלמלא הייתה אשתו של סוחר הבדים שואלת על בנה.
"הוא כבר בן שלוש, ועדיין לא מדבר," היא הודתה, "הילדים האחרים שלי התחילו לדבר בגיל שנה וחצי. אולי הקלפים יכולים לומר לי…"
הזקנה צחקה.
"אני יכולה לומר לך," היא אמרה, והצביעה על ז'אבר, "התכשיט הזה לא דיבר עד גיל ארבע."
פיה של האישה נפער בתדהמה.
"מופתעת?" שאלה הזקנה, משועשעת, "גם עכשיו הוא לא מדבר הרבה. אבל הוא לא הוציא מילה מהפה. וכשהוא דיבר, זה היה במשפטים שלמים, עם המבטא הכי ישר ששמעתי בחיים שלי אי פעם. לא כמוני."
הקהל הריע, ודרש סיפורים נוספים. כמה פרצופים מחייכים נפנו לעברו של ז'אבר בחיבה, רובם בשמחה לאיד.
"כן, סבתא!" קרא גאברוש, שישב לצידה בהבעה לא אופיינית של כלבלב נאמן, "הבטחת!"
"אני לא חושב…" החל ולז'אן, אבל ז'אבר עצר אותו בתנועת יד מקרן זווית.
"תן לה לדבר," אמר ז'אבר, "לא נשארו לזקנה הרבה הנאות בחיים מלבד לענות אותי, האין זאת?"
הוא ואימו החליפו שוב מבטים. הזקנה הנידה קלות בראשה וז'אבר לא היה בטוח אם היא מודה לו, או מבינה את כוונתו. היא החלה לספר, והזכירה לו סיפורים רבים ששכח - מבחירה או מכיוון שלא חשב עליהם כבר זמן רב.
"כישרון משחק תמיד היה לו," אמרה אימו, "זה בדם שלנו. יום אחד החברים שלו, חבורת הילדים שהוא הסתובב איתה, הביאו אותו לאמצע החצר ושכנעו אותו להתחיל להופיע. אמרו שאם הוא יהיה טוב הם יתנו לו מטבעות. הם אמרו לו לחקות את הקולות של בעלי החיים במחנה, והוא ידע להישמע בדיוק כמוהם, נשמה יקרה שכמותו."
ולז'אן הביט בז'אבר בחיוך.
"זה נכון?"
"לצערי," אמר ז'אבר, עצם את עיניו והניד בראשו. הוא ידע מה ההמשך.
"הוא היה רק בן שבע, ופתי מאמין לכל דבר, לא משנה כמה ניסיתי ללמד אותו. הם ביקשו ממנו שיעשה חיקויים של הכובסות, ואחר כך של המפקד הבכיר בקסרקטין. אם הוא לא היה נכנס לזה כל כך, מסכן שכמותו, הוא היה נזכר שהמפקד יוצא לסיור בכיכר בשעה שתיים בדיוק. טמנו לו מלכודת והוא נפל לתוכה כמו ארנב שיכור. מה שהם עשו לו…"
"מה עשו לו?" שאל האופה בחרדה.
"מה הם עשו לו?!" החזירה הזקנה, "המפקד נעצר לידו, מרט את האוזן האחת ומשך אותו בשנייה כל הדרך למפקדה. שם הוא נתן לו את העונש החמור ביותר שאפשר היה להעלות על הדעת."
"איזה עונש?" שאלה קוזט, מביטה בז'אבר בדאגה כנה כאילו אוזניו עדיין מדממות מהאירוע.
"הם גייסו אותו!" הכריזה הזקנה.
החבורה הרועשת התגלגלה מצחוק, וגאברוש צחק חזק יותר מכולם.
"זה העונש שלנו!" קרא החייט, אבל משום מה הרים את כוסו לעברו של ז'אבר.
"הוא היה פתי גדול, אבא שלך," היא אמרה וצבטה לו בלחי, "אתה חכם ממנו, אני מקווה."
גאברוש לא הרשה לאיש לצבוט אותו בלחי, מה שהעיד על ההקרבה העצומה שהיה מוכן להקריב למען השעשוע הזה.
"בבקשה גברתי, אני רוצה עוד סיפורים."
לז'אבר היה ברור שהראש הזה שלו, שמסרב לקלוט תרגילי מתמטיקה פשוטים או תאריכים של קרבות גדולים, סופג את הסיפורים כמו מטלית שבילתה שעות רבות בשמש. גאברוש בלי צל של ספק שומר ומאחסן אותם לשימוש עתידי, ובוודאי ידע לשלוף אותן בדיוק ברגע הנכון - כלומר, נכון מבחינתו של גאברוש.
הצוענייה הזקנה ידעה את זה כמובן, והיא נהנתה מזה ממש כמו גאברוש. המפקח ז'אבר היה כלוא בין הפטיש לסדן.
"גם הבן שלי כזה," אמרה לפתע אשת הנגר, שהייתה שקטה מאוד בדרך כלל. "אני יכולה להרגיש את זה במכתבים שהוא כותב לי. תמיד היה לו קשה להסתדר."
מבטה של הזקנה נפנה אליה באחת, והיא בחנה היטב את האישה.
"חשבתי שבצי הוא יכיר עמיתים חדשים, חברים לנשק. אבל הם עושים ממנו צחוק, לפי מה שהוא כותב לי. הם לא רוחשים לו חיבה או כבוד. חשבתי שהוא עלול להיות בודד מאוד כמלומד בפריז, שהוא זקוק למעט סכנה שתקשיח אותו. אולי טעיתי."
כמה מתושבי הכפר נראו מתעניינים מאוד לפתע בקישוטים הירוקים, או לגמו במהירות כדי שלא יצטרכו לומר דבר או לפגוש את עיניי שכניהם. כולם ידעו מי מהילדים הציקו לבנו של הנגר עד שנשלח לצי.
"הוא היה ישר כמו סרגל," פתחה הזקנה וסיפרה, "ישר מדי. והאנשים שלנו לא אהבו את זה, תנו לי לספר לכם. גם השומרים לא אהבו את זה. עד שמישהו שם, מפקד צעיר ושאפתן שעצרו לו את הקידום בשביל איזה בן של אציל זוטר, רצה לעשות ניקוי אורוות כמו שאומרים. הוא ראה את ז'אבר שלי, שהיה צל קטן בן תשע או עשר לכל היותר, כזה שלא שמים לב שהוא בחדר בכלל. הוא ידע איך לדבר איתו, והבין שהילד יודע הרבה יותר ממה שחושבים, שיש לו כישרון מיוחד לאתר פגמים במערכת. אז הוא הגניב על זה מילה למפקח האזורי הראשי לפני הביקורת שלו. הילד המסכן שלי קיבל הנחיה מהמפקד שלו לא להגיד שום דבר ולהיות שקט כמו עכבר, אבל אם יפנו אליו הוא חייב לענות על כל שאלה שהמפקח הראשי ישאל. זה בלבל אותו, את הילד המסכן. כשהמפקח הראשי לקח אותו לתחקר אותו במשרד, הילד זימר שם כמו קנרית. המפקח ידע על מה לשאול והילד ענה לו בכנות, דיבר בפנים חתומות על כל הסודות הקטנים והמלוכלכים של כולם."
"מעניין ממי קיבלתי את זה," אמר ז'אבר בפנים חתומות. הוא זכר היטב את המאורע, והתכווץ ממבוכה כשזכר את המתח שחש לצד החשיבות העצמית שגאתה בו. הוא היה בטוח שהוא מיוחד כל כך, שהוא יזכה לכבוד והערכה. לא היה לו מושג שכולם מחכים מחוץ למשרד, מוכנים לנקום בהזדמנות הראשונה.
"איזה ברדק היה שם אחר כך," סיפרה הזקנה בשמחה, "שבועיים הוא היה נצור בבית של מנהל בית-הכלא והוא קרצף כל חדר וחדר עד שלא נשאר לו כמעט עור על האצבעות. זוכר את החורף הזה? הוצאתי את כל הכסף שלנו על משחה מיוחדת בשבילך."
"קשה לשכוח," סינן ז'אבר.
אחר כך היא סיפרה להם איך כמעט קפא מקור כשהיה בן שבע והציב מארב ל"סבא חג מולד".
"אוגוסטין וז'וליאן, החברים הלא כל כך נחמדים שלו, ניגשו אליו בפרצופים הכי רציניים ועצובים שראיתם בחיים שלכם. הם סיפרו לו ששמעו מהכומר איך שסבא חג מולד מתכוון לשים להם פחם בנעליים כי הם עשו לו תעלולים לא נחמדים לאורך כל השנה. הם הביעו חרטה ואמרו לו כמה הם מצטערים, והבטיחו שאם הוא ישכנע את סבא חג המולד להשיג בשבילם מטבעות במקום פחם הם יצרפו אותו לחבורה שלהם. 'אתה תהיה כמו אח', הם אמרו. המזל שלו היה ששומר הלילה התורן מעד עליו בשלוש לפנות בוקר וככה מצאו אותו רגע לפני שהוא קפא למוות. ואתה זוכר," היא פנתה לפתע את ז'אבר, "את הפעם ההיא שנתת לבחור החדש את המשכורת שלך כדי שיקנה לך כלב מזחלות בעיר והוא שתה לך את הכול בהימורים?"
"אימא, זה מספיק," אמר ז'אבר, שלא יכול היה לשאת זאת עוד. הוא הרגיש שאם פניו יאדימו עוד קצת הוא עלול לעלות באש.
"שטויות," אמרה האישה הבלתי נסבלת, "ואיפה הם עכשיו, לדעתך?"
"רחוקים אלפי מילין מהאימא המביכה שלהם?" מלמל ז'אבר.
"לא ולא!" היא אמרה בניצחון, מביטה בז'אבר לראשונה במבע שנראה כמו גאווה אימהית. "אוגוסטין סיים על החבל, את ז'וליאן מצאו שיכור בתעלה והבחור החדש נכנס ויוצא מכלא חייבים."
"אתה תמיד חשבת שאתה יותר טוב מכולם, ובגלל זה אף אחד לא סבל אותך. ומה אתה יודע?" היא הביטה סביבה בעיניים נוצצות, "באמת היית יותר טוב מכולם. אפילו כדור הבדולח לא יכול היה לדעת עד כמה."
איך היא תמיד עשתה את זה?
בכל פעם שהתעמת איתה, בכל פעם שניסה לשאול אותה שאלה נוקבת או להכריח אותה להתייחס אליו ברצינות, היא הייתה מצליחה לשלוף מהכובע שלה את המשפט האחד, הטיעון המנצח שהשאיר אותו בלי מילים.
כשארמאנד נכנס להודיע שהכרכרות ממתינות לקחת את האורחים אל העיירה, הודעתו התקבלה באכזבה רבה. אבל השעה הייתה באמת מאוחרת. האורחים נפרדו ועזבו בזה אחר זה, לא לפני שהותירו חופנים של מטבעות מצלצלים בכיסיה הרבים של הזקנה.
***
לאחר שנפרדו מאחרון האורחים וסגרו שוב את הדלתות כנגד קיפאונו של הלילה, השתרעה המשפחה המותשת על הספות. קוזט ומריוס מיינו את המתנות שקיבלו משכניהם ואילו ולז'אן הלך לעבור עם המשרתים בפעם האחרונה על תוכנית חלוקת המתנות ליום המחרת. גאברוש נרדם לבסוף מכורבל כמו חתול על הכורסא, וז'אבר הידק כיסוי צמר סביב גופו הקטן.
"אתה בטוח שהוא לא שלך?" אמרה הזקנה בשמץ של אכזבה.
"בטוח לגמרי, אימא."
"איך אתה יודע…"
"תסמכי. עליי." הוא הטעים כל מילה. "אני מכיר את אימו."
הזקנה הרימה גבה לעומתו בחיוך ידעני.
"אפילו לא בחשכה מוחלטת." הוא השיב על השאלה שלא נשאלה במבט נוקב.
"נו טוב," היא נאנחה, וסיימה את כוס היין שלה.
אחד המשרתים שעמלו סביבם להשבת הסדר על כנו, מיהר למלא את כוסה מחדש. היא הודתה לו במנוד ראש והרימה לעברו גם את צלחת הקינוח שלה, רומזת לו למלא גם אותה. מדי פעם הבחין ז'אבר שהיא בוחנת את השתקפותה על גב כפיות הכסף, או מעבירה אצבע על ידית ספל התה המצופה זהב.
"אימא," פתח ז'אבר, "למה את כאן?"
"אישה זקנה לא יכולה לבוא לבקר את הבן שלה?" גבותיה התרוממו בפליאה.
"אימא…" הוא אמר.
"בסדר, בסדר. אם אתה חייב לדעת, השבט שלנו גורש, ועוד באמצע החורף!"
ז'אבר נדרך.
"אז… את לא לבד פה," הוא אמר לבסוף, "לא באמת."
"לא," היא אמרה, "אנחנו חונים פה לכמה ימים, רק עוברים בסביבה, זה הכול. אחרי הפשיטה היה קצת קשה, עסק לא נעים בכלל. והמסע… כוויות קור, הילדים סובלים הכי הרבה. אתה יודע איך זה."
מחנק לפת את גרונו רק לרגע כשנזכר איך זה. הוא לא רצה להיזכר איך זה. הוא הדחיק ככל שניתן את העובדה שהוא יודע, והיא הגיעה עכשיו אחרי שנים והעלתה את רוחות הרפאים שלו מהמרתף.
"ראש השבט סופסוף נשמע לעצתי; אנחנו יורדים דרומה, כמו שרציתי."
"לאן?" שאל ז'אבר.
"ספרד, בתור התחלה," היא אמרה, "אולי איטליה. מקום חם יותר מכאן, זה בטוח. ביררנו מי המפקח האזורי, חייבים לדעת עם מה אנחנו מתמודדים. השם שלך עלה. ומלבד זאת… היו סימנים."
"סימנים?" ז'אבר הרים גבה. אמו ודאי מתחילה לאבד קשר עם המציאות אם היא חושבת שהתעלולים שלה יכולים לעבוד עליו.
"זה היה בקיץ, לפני כמה שנים. תקפה אותי תחושה רעה מאוד, חלומות טורדי מנוחה. לא ידעתי למה עד שראיתי את המודעה בעיתון."
לרגע אחד של אימה טהורה, המים הקפואים של הסן עטפו אותו שוב.
"ראיתי שמשו אותך מהנהר, מת או מת למחצה. רציתי לראות במו עיניי. אתה הבן היחיד שלי."
היא דיברה בקול שהוא לא שמע ממנה לעולם, ואמרה את השם שלו. השם שנולד איתו ונשכח. היא נראתה זקנה כל כך עתה, יצור עתיק.
ז'אבר לא הגיב. הוא הביט בגאברוש הישן בלחיים סמוקות. הוא הביט בשטיח, ואז בלהבות שאורותיהן ריצדו עליו.
"אני מקווה שאנחנו מבינים זה את זו," היא אמרה. "מעבר בטוח עבור הקרונות שלנו."
"המעבר הבטוח תלוי בכם." ז'אבר חייך במרירות. "אם תצייתו לחוק…"
הוא נשמע מגוחך אפילו בעיני עצמו. הוא היה שוב ילד בן שלוש עשרה, משתוקק לסדר ואור וחושב שאם יעשה את הבחירה הנכונה הוא יצליח לתקן את כל עוולות העולם, לטפס אל מחוץ לעור שלו, מחוץ למה שהיה.
"אתה והחוק שלך," היא אמרה בייאוש מהול בחיבה, "היית נכנס למיטה עם ספרון הנהלים של הסוהרים. אני שמחה שהיום לפחות יש לך חברה נעימה יותר, בשר ודם, שמחממת את מיטתך."
היא חייכה לנוכח דיוקנו של ולז'אן שחייך אליהם מעל כרכוב האח. קוזט השתפרה מאוד בציור מאז ששכרה מורה, וזו הייתה עבודת צבעי השמן הרצינית הראשונה שלה.
"הוא נאה מאוד, הבחור הצעיר שלך. גם אם הוא בעצם לא כל כך צעיר. מה אתה מחוויר ככה?" היא השתעשעה. "אני אישה זקנה, ראיתי כבר הכול. תעשו מה שאתם רוצים, כל עוד אתם שומרים על מראית עין מהוגנת."
ז'אבר טמן את פניו בכפות ידיו.
"בחזרה לחוק שלך," היא אמרה, מושכת את זרועו ומאלצת אותו להביט בה. "אתה יודע טוב כמוני שאילו היינו מצייתים לחוק היינו כולנו גוועים ברעב, ואתה לא היית נולד כלל. זו דרכו של עולם, בני. תמיד העדפת להגן על החוק מאשר על בני עמך."
לקח לז'אבר רגע ארוך לפני שענה. זה היה המגע הראשון שלה בו מזה שנים רבות. הוא הצטמרר, אבל לא נרתע.
"בני עמי לא נתנו לי סיבות רבות לרצות להגן עליהם."
"אני יודעת היטב, ילד."
היא הניחה את ידה על ברכו והוא לא משך את עצמו ממנה.
"אני לא יכולה להבטיח לך שלא נעשה מה שצריך כדי לשרוד את החורף בזמן שהותנו כאן," היא אמרה, "אבל מה שהרווחתי היום עשוי להספיק לצרכינו. אני יכולה לוודא שלא תיאלץ לצאת למרדף בעקבותינו. איך זה נשמע?"
ז'אבר היסס.
הוא ידע מה הנהלים. הוא ידע על הסכנות. הוא יצטרך להיות מחושב וזהיר מאוד. מסוכן לעשות עסקה עם הצוענים. אבל הוא הכיר את אימו, והוא הכיר את השבט. הם היו גנבים, נוכלים ושקרנים. הם רצו לשרוד בכל מחיר. הם שנאו את מי ששונה מהם, את מי שרצה יותר.
"מישהו יודע… עליי?" הוא שאל לבסוף.
"רק אני וראש השבט. תאמין לי, אנחנו רוצים צרות עוד פחות ממך. המספרים שלנו מידלדלים. יש יותר מדי כמוך, בוחרים לעזוב. הקור גובה מחיר. בספרד יש לנו יותר סיכוי מאשר כאן, בינתיים. נחנה כאן רק לימים ספורים ונצא."
'רק שלושה ימים' הוא שמע את קולו החם והעמוק של ולז'אן. הוא לא העניק לו אותם אז, אבל הוא יכול לתת את זה לאימו. קצה חוט של אמון, דקיק כחוט השערה.
"רק שלושה ימים," הוא אמר לה בקול רם, "ואחר כך תעזבו. ואם לא, יתחילו המעצרים. והעונשים. אני לא אהסס."
"אני יודעת," היא אמרה. "תן לי חמישה ימים."
"אל תנסי אותי, אישה."
"ארבעה." היא ניסתה בכל זאת.
"שלושה וחצי," הוא פסק, "תעזבו בצהרי היום."
"מוסכם," היא אמרה, "וכדי להמתיק את העסקה בשבילך, אוסיף דבר מה שאולי תמצא בו עניין."
היא שלחה את ידיה אל צווארה המידלדל והסירה ממנו את אחת משרשראותיה הרבות. היו לה הרבה תכשיטים חדשים יותר ופחות. זה היה אחד הישנים, ישן עד כדי כך שז'אבר זיהה אותו מייד.
זה היה תליון שענדה תמיד, גם כשהתרחצה. היא לא הסירה אותו לרגע.
"הוא היה שייך לאביך," היא אמרה, "לפני המהפכה. הוא שינה את השם, כמובן. שמות של בני אצולה היו מסוכנים אז. גם כשנאסר הוא הצליח להחביא אותה, וכשילדתי בן הוא נתן לי את זה."
"אצולה?"
ז'אבר בחן את פניה.
החדר היה חשוך ועיניו העייפות צרבו מכדי שיוכל להבחין בסימנים לזיוף. לא היה לו מושג אם היא דוברת אמת, אבל בשלב הזה זה לא היה חשוב כל כך. זה היה רק עוד אחד מהסיפורים שסיפרה, סיפורים שאנשים נאחזו בהם כדי לשרוד.
"אני…" הוא אמר, ועצר. "תודה, אימא."
היא טפחה על לחיו כאילו היה ילד קטן. באותו רגע נכנס ולז'אן בחזרה אל חדר ההסבה.
"חדר האורחים הגדול מוכן, סבתא," הוא אמר בפנים קורנות, "מחכה לך מיטה חמה ומים חמים לרחצה, וסעודת לילה אם תרצי בה. לא אקבל סירוב, גברתי."
האישה חייכה שוב בידענות אל בנה, ודידתה על מקלה בעקבות הפושע הנמלט לשעבר אל חדר האורחים הגדול.
***
המשרתת שערכה את השולחן לסעודת הבוקר נתקפה בהלה, נפלה על ברכיה ובכתה מרה מפחד שיאשימו אותה בגניבה.
לא היה זכר לזקנה - אפילו לא סימן קל.
"אמרתי לך," אמר ז'אבר לוולז'אן כשהמהומה במטבח הזעיקה את כל בני הבית.
אחרי חיפוש נרחב וספירת מלאי זריזה של ארמאנד התגלה כי כל כלי הכסף היו במקומם, למעט הכפיות. בשום חדר אחר לא חסר דבר. או לפחות, לא חסר דבר שבני המשפחה הבחינו בו.
"חבל כל כך," הצטערה קוזט, "קיוויתי להכיר אותה יותר."
"אולי היא לא התרחקה הרבה," אמר גאברוש בתקווה ועמד לזנק להביא את כובעו, "אני יכול לבקש ממנה להישאר ולספר עוד סיפורים!"
"תשכח מזה," סינן ז'אבר ואחז בזרועו לפני שקיפץ אל מחוץ לחדר. "ככה זה. היא לא אוהבת להישאר הרבה במקום אחד."
ז'אבר כמעט ריחם על גאברוש, שנראה מאוכזב מאוד, אבל הילד התאושש מהר מספיק כדי לבקש ממנו שיבצע חיקוי של מפקד המשטרה בפריז, ואז נמלט לפני שז'אבר הספיק למרוט לו את האוזן.
"ובכן," אמר ולז'אן, "אני חושב שכפיות הכסף ואולי ירידה של המוניטין שלנו בקרב השכנים לזמן מה הם מחיר פעוט לשלם תמורת הזכות להתוודע אל אימך."
"כן, זכות גדולה," אמר ז'אבר ביובש. "אז, שנשב לארוחת החג? נוכל לאכול את הקינוח בידיים."
"באמת?" האור ניצת בעיניו של גאברוש, שהיו לו רגשות חזקים בנוגע לנימוסי שולחן.
"לא," ענה ז'אבר בפנים חתומות.
הם התיישבו לארוחתם, שהייתה פשוטה בהרבה מזו שאכלו אמש. איש מלבד ז'אבר לא חש בחסרונו של התליון שהונח על שידת הלילה לצד מיטתו. היא לקחה אותו איתה, מתוך נחישות לא להותיר אחריה עקבות. היא הייתה ונשארה הפכפכה, מתחמקת, ממהרת לקחת את מה שנתנה ברגע של חיבה אמיתית, או צורך.
הוא לא אמר לוולז'אן דבר. לא היה צורך בכך. הוא ידע שלוולז'אן לא משנה מי היה אביו, או מה מעשיה של אימו. הוא ידע גם שמריוס וקוזט שמחו רק שלוולז'אן יש אנשים אחרים לדאוג להם, ולגאברוש היה אכפת רק מהעובדה שלא הניחו לו להשתמט משיעורי הבית.
הוא הביט בשלג מכסה את החלון. ידע שהדרך לתחנה עומדת להיות ארוכה וקרה מאוד, אבל בה בעת חש הקלה. בין החמימות שבפנים לקור שבחוץ, הוא לא נזקק יותר לשום תליון משפחתי כדי לדעת מי הוא באמת.