Work Text:
להאזנה בספוטיפיי
- סאן
סאן איבדה את הטבעת שלה.
רגע אחד היא הייתה על היד שלה, וברגע הבא לא. כמה מהר דברים שלקחת כמובן מאליו, שהיו שלך, יכולים להיעלם.
היא חיפשה בכל מקום, סרקה את כל החוף הארור. דברים לא נעלמים ככה סתם, אמרה לעצמה. זה חייב להיות איפשהו פה בסביבה, היא אמרה לעצמה. הוא לא יכול להיות מת, היא אמרה לעצמה.
קלייר מצאה את הבקבוק עם המכתבים, האחד שהיה איתם על הרפסודה. וכן, תיאורטית יכול היה להיות שאחד מהם פשוט הפיל אותו לים בטעות, שהרפסודה עדיין הייתה שלמה ובטוחה, שהם היו בסדר. תיאורטית זה היה אפשרי. אבל סאן ידעה שזה לא מה שקרה.
ברגע שהיא ראתה את הבקבוק, היא ידעה. ג'ין היה... ג'ין אבד לה.
אלא שבאמת, אם היא כנה עם עצמה, הוא אבד לה הרבה לפני כן. כשהיא שכבה עם ג'אה מאחורי גבו, או כשהיא התחילה ללמוד אנגלית בסתר, או כשהוא לקח את העבודה אצל אבא שלה, או אולי הוא אף פעם לא היה שלה באמת מלכתחילה. הם רצו כל הזמן הזה על זמן שאול, ועכשיו הוא נגמר. עכשיו ג'ין-
היא מצאה את עצמה מתייפחת. הכאב היה גדול יותר משהיא אי פעם חשה, קורע את גופה בגלים של רצון שלא היה לו מענה. היא בחיים לא איבדה ככה משהו לפני. איך יכול להיות שמשהו נמצא אצלך ברגע אחד וברגע האחר נעלם? איפה לעזאזל הטבעת שלה?!
זה היה שלה. זה לא היה פייר. היא צריכה את זה בחזרה. היא צריכה את זה בחזרה ואם תשיג את זה, תשמור על זה טוב יותר הפעם. היא לא תאבד את זה שוב. בבקשה, בבקשה, הו בבקשה.
לוק מצא אותה בוכה, לא הרבה אחר כך, תולשת את צמחי הגינה שלה מהשורש ומייבבת. למה לה להשקיע ולגדל משהו שרק ינבול מאוחר יותר? למה שלצמחים יגיע לחיות כשבעלה איפשהו בים, אבוד ולבד? סאן התייפחה. הוא אפילו לא ידע אנגלית.
לוק התיישב לידה על הארץ. הוא הבין טוב מאוד מה הבעיה האמתית שלה. הוא אמר שמוצאים דברים שנאבדו רק כשמפסיקים לחפש אותם.
אבל האם סאן אי פעם חיפשה את ג'ין באמת? האם היא התעקשה על הקשר שלהם? האם היא נתנה לו הזדמנות? או שלהישאר איתו בשדה התעופה ולעלות על טיסה 850 הייתה הפעם הראשונה שהיא באמת בחרה בו, וגם זה לא בלב שלם?
היא בחרה בו עכשיו, היא חשבה. היא תיקח אותו כמו שהוא, ביחד עם הכל, אם רק יחזור. הדרך שהוא ניסה לשלוט עליה, הנטייה לנסות לגונן עליה, להקטין אותה, לבעול אותה. על הכל אפשר לדבר. את הכל יהיה אפשר לפתור. היא תגרום לזה לעבוד, הם יגרמו לזה לעבוד ביחד, אם רק יהיה משהו לעבוד עליו. אם רק היא לא תישאר כאן לבד.
האצבע שלה הרגישה כל כך עירומה. האי הרגיש כל כך קטן. לא היה מספיק אוויר בריאות שלה.
היא התגעגעה אליו.
היא אהבה אותו.
היא לא יכלה לאבד אותו. אבל היא כבר איבדה.
אולי סאן הייתה צריכה להשלים עם זה. אולי סופים שמחים זה רק דבר שילדים מאמינים בו, ואולי לאישה שבוגדת בבעלה אין זכות לצפות שיחזור אליה בריא ושלם ואוהב. מעולם לא היה להם סיכוי, לא? בן של דייג והבת של אביה. הם היו אבודים מההתחלה.
היא תצטרך להתרגל לתחושה של אצבעה החשופה. היא תצטרך להתרגל לתחושה של חיים בלעדיו.
סאן בהתה במים הכחולים, מותשת אחרי יום שלם של דמעות וחיפושים, וניסתה להרפות.
*
היא הייתה מאולחשת וחסרת תחושה כשהם נחתו בלוס אנג'לס. ג'ק עבר על הסיפור שלהם שוב ושוב וכל מה שהיא יכלה לעשות היה להנהן. היא לא באמת הייתה שם.
לא, היא הייתה עדיין על הספינה ההיא, בפיצוץ ההוא, ברגע הבלתי נגמר הזה שנמתח ככל שאפשר היה לראות. היא איבדה את בעלה פעמים כל כך רבות שלפעמים היא הרגישה שכל מה שהם עשו היה לאבד ולחפש זה את זו. אבל הפעם זה היה שונה.
מזה הוא לא יוכל לחזור, היא ידעה. הפעם זה סופי. הפעם היא באמת נשארה לבד.
לא נשארו לה יותר דמעות. היד של קייט לחצה את ידה בכוח, מנסה להחדיר לה חיים ונחמה. סאן לא יכלה להינחם. התינוקת שלה לא תכיר אותו.
ההיעדר שלו היה נוכח בכל חלקיק של האוויר סביבה. הוא היה מחייך עכשיו, הוא היה צוחק. העיניים שלו היו נוצצות כשהם היו מתקרבים לאדמה ונוחתים לאט. הוא היה מתרגש כי הוא אף פעם לא היה במסוק לפני כן. הוא היה מחבק אותה, הוא היה מנשק אותה, הוא היה מעביר יד בשיערה.
הם עמדו להתחיל מחדש. זה לא היה פייר. הם היו אמורים להתחיל מחדש.
קייט אחזה בה כשהם נחתו לאט. היא החזיקה את אהרון בחיקה, וסאן ידעה שהיא צריכה לחשוב על האחרים. היא לא הייתה היחידה שאיבדה משהו. אהרון איבד את אמא שלו, קייט וג'ק צפו בסויר מקריב את עצמו, מייקל נשאר מאחור בפיצוץ גם כן. אבל האובדן שלה היה גדול מכל, גדול אפילו ממנה, גדול כל כך שלא נשאר מקום לשום דבר אחר. לא היה בנאדם שאיבד יותר ממנה בכל העולם. איך היא תסביר לג'י-יון מי אבא שלה היה, איך היא תמצא את המילים הנכונות שיגרמו לה לאהוב אותו כמה שסאן אוהבת אותו? איך היא תמנע ממנו להישכח ולהיאבד?
היא לא הייתה מוכנה לזה. היא אף פעם לא תהיה מוכנה לזה. הכאב הזה לא יתגמד, לא יוקל, לא ירפה. היא הרגישה את השיניים הקרות שלו ננעצות בבשר שלה בלי כוונה לעזוב. לא הייתה דרך חזרה מכאן.
"סאן?" אמרה לה קייט כשהגיע הזמן לצאת מהמסוק החוצה לחיים האמתיים, לשארית חייה. "את מוכנה?"
לא. היא לא הייתה. היא לא תהיה. היא נענעה בראשה.
"אני יודעת," אמרה קייט. אהרון בכה בזרועותיה. "אני יודעת, תאמיני לי. בבקשה, בואי נצא מכאן. אני לא אעזוב אותך, אני מבטיחה."
איכשהו נותרו בה עוד כמה דמעות, כי הן טיפסו כעת לעיניה. היא מצמצה חזק ומחצה את ידה של קייט ויחד הן לקחו את הצעד האחרון הרחק מהאי, מהמקום שבו היא זכתה בבעלה בחזרה אחרי כל השנים האלה של מרחק ואז איבדה אותו שוב, ושוב, ושוב. המקום בו הוא יישאר לנצח. שם ובלב שלה.
"אני אוהבת אותך, יקירי," היא לחשה בקוריאנית, וכשדמעות עדיין עומדות בעיניה היא חצתה את הסף אל החיים החדשים והשאירה אותו מאחור.
- ג'ין
ג'ין לא החשיב את עצמו כאדם המאמין באמונות תפלות, אבל הרעד הקר שעבר בעמוד השדרה שלו כששרלוט דיברה אליו לא עזב אותו. אל תיתן להם להחזיר אותה, היא אמרה. המקום הזה הוא מוות.
לוק האמין שהוא יכול להחזיר אותם. ג'ין לא ידע אם הוא יספיק לעשות זאת בזמן, לפני שהם כולם ימותו כמוה. איזו הצצה נוראה לעתיד שלו זו הייתה. ג'ין חשב הרבה על המוות שלו בשנים האחרונות; הוא תמיד האמין שזה יהיה בעקבות כישלון לבצע משימה עבור אביה של סאן. מוות אלים, מהיר או איטי, בידיים של אחד מעובדיו. אבל המוות ההדרגתי הזה, עם דם על השפתיים, בלי יכולת לזהות איפה הוא נמצא... את זה הוא לא צפה. לזה הוא לא התכונן. הוא לא רצה את זה.
לוק האמין שהוא יכול למנוע את זה. להציל אותם. שהוא יחזיר את ברי המזל שהצליחו להימלט ואז הכל יהיה בסדר, אבל למה שמישהו יסכים לחזור? ומי היה ג'ין לבקש זאת מהם? מי היה ג'ין להחזיר אותם בציפורניים ובשיניים לאי הנורא הזה, המפחיד הזה, ששום דבר בו לא כפי שהוא נראה וששואב אותך עמוק יותר ויותר בכל דקה שחולפת?
המקום הזה הוא מוות. וסאן הייתה בהריון.
כשלוק התחיל לטפס במורד החבל, ג'ין עצר אותו.
לא את סאן, הוא ביקש. אל תחזיר את סאן. תספר לה שמתתי. תספר לה שקברת אותי. אל תיתן לה סיבה לחזור.
לוק שאל מה יעשה אם סאן לא תאמין לו, וג'ין ידע מה התשובה היחידה שביכולתו לספק.
הוא לא רצה להיפרד מהטבעת שלו.
לא עכשיו, לא כשהוא עומד לבלות את שארית חייו כאן לבד, לא כשזה כל מה שהיה לו.
זה כל מה שנשאר לו ממנה. זה היה יקר מפז. הוא ידע את זה. בלילות הבאים, בשנים הבאות, כשהוא לא יצליח להירדם וכשהעולם ירגיש קר וחשוך והוא יתהה מה היא עושה כרגע, זה עמד להיות יקר מפז. זה עמד לספק לו נחמה גדולה מנשוא. הוא לא רצה לוותר על זה.
הוא הביא ללוק את הטבעת. לא היה אף חפץ חשוב מספיק, אף פיסת נחמה גדולה מספיק, שהייתה חשובה יותר מסאן. מהחיים שהיא עתידה לבנות לעצמה. לשתיהן. ג'ין רצה שהיא תחזור. ברור שהוא רצה. אבל האם לא זה היה הלב של כל העניין, בסופו של דבר? האם לא זה היה מה שהאי ניסה ללמד אותו, לאורך השבועות והחודשים הראשונים ההם? הוא היה צריך לתת לה ללכת.
הוא היה צריך לתת לה להיות חופשיה, להפסיק לנסות לשלוט עליה. לקח לו שבועות להבין את זה. באיזשהו מקום, הוא חשב שהוא קלט את זה באמת רק בסוף הלילה הארוך ההוא, כשמייקל ברח וסאן לא נתנה לו להצטרף ללוק ולג'ק בחיפושים אחריו, והוא לא הצליח להירדם כל הלילה. השמש בדיוק התחילה לזרוח כשסאן הצטרפה אליו על החוף, והם ישבו בוהים במים הקרירים יחד, מברכים את היום החדש בדממה. במשך ארבע שנים עקבתי אחר הוראות, היא אמרה לו אז, עיניה קשות. גם אני לא אהבתי את זה. הבושה שהוא הרגיש באותו רגע גואה בו הייתה גדולה יותר משהוא חש אי פעם כל ימיו, יותר מהבושה שחש כאשר אביו חזר עם ריח של דגים הביתה, יותר מהבושה שחש כאשר הוא לא הצליח להכניס את סאן להריון פעם אחר פעם, יותר מהבושה שחש כאשר ישב בשמש אזוק עם היד מעל ראשו ואף אחד לא ניסה לדבר איתו וכולם הסיטו את המבט כאילו הוא לא שם.
העוול שהוא עשה לה, לזו שאהב יותר מכל, ישב עליו בכבדות. הוא לעולם לא יוכל לפצות על השנים הארוכות בהן התייחס אליה כך, אבל כן היה משהו אחד שיכל לעשות כעת. קטן ככל שיהיה. הוא יכל לשחרר אותה.
*
המים עלו מהר מדי.
באחורה של ראשו, ג'ין ידע את זה. הלך ואזל להם הזמן. הם לא עמדו להספיק.
גם סאן הבינה את זה. היא הסתכלה עמוק לעיניו. היא אמרה לו ללכת.
הוא נענע בראשו, הוא בכה, הוא התחנן. אם היה יכול לצנוח על ברכיו היה עושה זאת. הוא רצה לכסות את אוזניו בידיו כדי שלא ישמע אותה אומרת את זה, אבל לא היו לו ידיים פנויות להקריב; הוא היה חייב להמשיך לנסות. הוא היה חייב. היא חזרה עבורו.
סאן חזרה לאי, למקום הזה, עבורו. כדי להחזיר אותו הביתה. כדי להכיר אותו לבת שלהם. כדי להעניק לו את החיים שוויתר עליהם לפני שלוש שנים, אלה שהיא חשבה שמגיעים לו. כדי שיהיה איתה.
הוא יכל לבכות כשחשב על זה. הוא באמת בכה. לא הגיע לו אותה, לא הגיע לו הטוב שרצתה להעניק לו, ולא הגיע לו שתמות עבורו; הוא זה שהיה צריך למות.
העולם החיצון בלאו הכי האמין בכך כבר שלוש שנים; אמא שלה, אבא שלה, אבא שלו. כולם חשבו שהוא מת, כולם השלימו עם זה. הבת שלו לא תזהה אותו, מה יגיד לה, איך יסביר לה שחזר ללא אמא שלה, איך אי פעם יפצה אותה על כך? איך הוא אמור להיות מספיק? איך הוא אמור להסתכל לפעוטה הזו בעיניים, כשהיא איבדה את אמא שלה וכל מה שקיבלה בתמורה זה... הוא?
ג'ין לא יוכל לעשות את זה. הוא לא יוכל לחזור לעולם האמתי לבד, הוא לא יוכל לצאת מהאי הזה. לא בלעדיה.
המים היו גבוהים עכשיו. היא אמרה לו ללכת שוב. "אני יכול לעשות את זה," הוא אמר לה, כי הוא היה חייב להיות מסוגל. "לא, אתה לא יכול," היא אמרה. היא בכתה. "אני לא אעזוב אותך," הוא ענה, והרגיש את זה מהדהד בעצמותיו באמת שאי אפשר לערער עליה. הוא ידע. גם אם יצליח לחלץ אותה, זה היה מאוחר מדי. הוא ידע. הוא ידע עוד כשאמר לג'ק לעזוב, כשאמר לו לקחת את מסכת החמצן איתו. הוא הבין כבר אז מה עומד לקרות, מה המשמעות של להישאר.
שואף אוויר לריאותיו בחדות, הוא צלל פעם נוספת, ולו רק כדי לשמר את העמדת הפנים. הוא לא ידע מה יעשה עם יודה בפניה שוויתר. איך יעמוד מולה ויתמודד עם המבט היודע שלה, כשתבין שהוא משאיר את הבת שלהם יתומה.
היא לא יכלה להבין, כמו שג'ק לא יכל. הם חשבו שהוא מקריב את עצמו, אבל זה לא מה שזה היה. להישאר איתה לא הייתה בחירה. זה היה צורך. הגוף שלו סירב לתת לו להתרחק ממנה. אני לא אעזוב אותך, הוא אמר לה באנגלית. אני לא יכול לעזוב אותך, הוא התכוון. זה לא היה נתון להחלטתו. הוא לא יכל לעזוב. לא עכשיו, לא אף פעם. הוא אף פעם לא יעזוב אותה שוב.
בפעם הבאה שהוא עמד לצלול, היא עצרה אותו עם יד סביב צווארון חולצתו. האחיזה שלה הייתה רכושנית, מבועתת, מלאה באהבה. אני לא אעזוב אותך שוב, הוא אמר לה בקוריאנית. הוא לא צלל שנית. לא היה טעם להעמיד פנים שהם יצאו משם, יותר. והוא רצה לראות אותה. הוא רצה שהיא תראה אותו. היד סביב צווארונו, לופתת, מפוחדת, שלא ישאיר אותה לבד שם מעל פני המים. הוא יישאר איתה. הוא העביר יד על פניה.
המקום הזה הוא מוות. הוא לא הקשיב לאזהרה של שרלוט, הוא לא מנע מהם להחזיר אותה. היה עליו להרגיש חרטה, להצטער. היא הייתה כאן בגללו. היא עמדה למות כאן בגללו.
אבל למרבה בושתו, ג'ין לא התחרט שהיא שם. זה היה גרוע בהרבה; הוא שמח. ברגעיו האחרונים על האדמה הזו, הוא שמח שהיא שם איתו, שהוא זכה לראות אותה שוב, לחבק אותה שוב, לאחוז את ידה בידו שוב. ולו לרגע. אם כל מה שהיה להם זה זה, רק רגע אחד אחרון, הוא לא יכל להצטער על שחזרה אליו לפני שמת. זה היה אנוכי, זה היה גרוע יותר מאנוכי. הילדה שלו עמדה לגדול יתומה. אבל הוא גנב נשיקה אחת אחרונה ממנה, אחרי שהשלים עם זה שיחיה את שארית שנותיו בלעדיה, שהיא אבדה לו לעד. נשיקה אחת אל מול חיים שלמים. הוא לא יכל למצוא את זה בעצמו להרגיש עצוב.
העצב היה אמור להגיע, הוא חשב. היא נישקה את מצחו ברכות, בחיבה כה גדולה שנשימתו נעתקה ממנו רגעים יקרים לפני שעמדה להילקח לנצח. העצב היה שם. הרצון לצלול פעם נוספת אחרונה, כי מה אם הפעם הוא יצליח, מה אם עוד יש להם כמה שניות, מה אם כנגד כל הסיכויים הם ימצאו עצמם על החוף מתנשמים ורטובים כשכל זה ייגמר? מה אם הוא עדיין יוכל לראות אותה, את ג'י-יון הקטנה, לחבק אותה חזק בזרועותיו, לכפר על השנים האבודות? שלוש זה עדיין גיל קטן. היא לא תזכור שנעדר משנותיה הראשונות, אם יהיה שם מעכשיו ולתמיד. הוא עדיין יכול לפצות על כל זה. הוא עדיין יכול להציל את זה. הוא עדיין יכול לחיות את החיים שחלם עליהם. עוד לא אבדה התקווה-
המים כיסו את צווארו. הוא היה חייב להרפות. כאן המסע עמד להסתיים.
סאן בהתה עמוק לתוך עיניו. היא חייכה.
הם בילו כל כך הרבה מהזמן שלהם על האי הזה בלחפש זה את זו, בלאבד זה את זו. ואפילו לפני כן, בבית. תמיד מאבדים ומחפשים ואז כשהם סוף סוף מוצאים משהו תמיד קורה. משהו תמיד קרה. היה להם כל כך מעט זמן ביחד, באמת ביחד; זמן להנות מכל מה שהם נלחמו בשיניים ובציפורניים כדי להשיג. מעט מדי זמן. הוא היה רוצה יותר. הוא היה צמא ליותר.
המים מילאו את פיו. סאן עצמה את עיניה ולחצה בחוזקה את ידו. היא לא שיחררה. היא לא עמדה לשחרר. גם הוא לא.
היה להם מה שהיה להם. יותר, פחות. בסוף הסוף מגיע עבור כולם. הוא היה בר מזל, חשב, שככה הסוף מוצא אותו – מחובק עם האישה שלו, טובע בתוך אהבתה. בתוך אהבתו. בתוך אהבתם. היא חזרה עבורו, כדי להציל אותו; מי עוד יכול לספר שאהבו אותו כך? והוא לא יעזוב אותה. הוא לעולם לא יעזוב אותה. באש ובמים, עד שהמוות יפריד ביניהם.
- צ'ארלי
בלילה אחרי שדזמונד סיפר לו בפעם הראשונה על החזיונות שלו, צ'ארלי כבר ידע.
הוא אמר לעצמו שהוא לא מאמין לזה, שדזמונד מטורף, שאין דבר כזה לראות את העתיד, שלו זה לא יקרה. הוא תמיד היה טוב בזה; בלשקר, במיוחד לעצמו.
אבל האמת הייתה שהוא ידע שדזמונד צודק. הוא הרגיש את זה בכל עצם בגוף שלו, את הדרך שבה האמת של זה הרטיטה את הנימים שלו.
צ'ארלי עמד למות.
ודזמונד, דזמונד האדיב והמסכן, הסקוטי המוזר שהיה לבד על האי כל כך הרבה זמן שאבד עליו הקלח מה שנקרא; הוא ידע את זה גם.
גם הוא היה טוב בלשקר, צ'ארלי חשב. טוב יותר ממנו עצמו. הוא הצליח לשכנע את עצמו שיש לצ'ארלי סיכוי להינצל.
אבל אף אחד לא יכול לרמות את הגורל. אף אחד לא יכול לברוח. דזמונד לא יוכל להציל אותו, לא באמת, לא לנצח.
הוא שכב על החוף ליד קלייר בעיניים פקוחות במשך כל אותו לילה. הוא שאל את עצמו איך זה יקרה, בפעם האחרונה והאמתית. אם זה יכאב. אם זה יהיה מהיר. אם קלייר תראה את זה. הוא קיווה שקלייר לא תראה את זה. ובטח שלא אהרון, אלוהים אדירים.
הלב שלו התכווץ כשהוא חשב על אהרון. במוחו עברה המחשבה האנוכית, הילדותית – הוא לא יזכור אותי.
ואפילו אם קלייר תספר לו עליו- והוא קיווה שהיא תספר אבל הוא לא יאשים אותה אם לא- ומה כבר היה לספר בכלל, בעצם?
מה צ'ארלי עשה עם החיים שלו, שהיה ראוי כל כך לספר עליו? הוא החזיק תינוק בוכה בידיים שלו מדי פעם כדי שאמא שלו תוכל לישון? הוא ניגן בגיטרה על כמה במות? הוא החביא כמה שקיות הרואין, הסתכל על כמה שקיות הרואין, החזיק כמה שקיות הרואין בידיים שלו במשך שעות בלי להיכנע והלך משם נקי?
ביג דיל. להישאר נקי. אף אחד אחר על האי הזה לא השתמש מהרגע שהם הגיעו לשם ואף אחד אחר לא ציפה למדליה. צ'ארלי האחד שהלך ודפק את זה לגמרי עבור עצמו, אף אחד לא חייב לו מחיאות כפיים רק בגלל שהוא הצליח להישאר נקי כבר שבעים ושלושה ימים. זה אפילו לא מספר עם שלוש ספרות. ליאם נקי כבר שנים.
ליאם. גאד, ליאם. צ'ארלי הסתובב לצד, גבו לקלייר, וקבר את הפנים שלו בחול, עוצם עיניים חזק. ליאם אף פעם לא יידע שצ'ארלי מת נקי.
ליאם לא יידע שצ'ארלי פגש מישהי שהוא אהב; שאהבה אותו. שהוא היה שם כשהבן שלה נולד, שזה יותר משאפשר לומר על ליאם שפספס את הלידה של הבת שלו כי הוא היה פאקינג מסטול. ליאם לא היה שם, הוא אף פעם לא היה שם, אבל צ'ארלי היה. הוא גרר את עצמו בשיניים ובציפורניים כל הדרך והוא עשה טעויות והוא עשה שטויות והוא פגע באנשים והביך את עצמו אבל הוא היה שם. והוא באמת עשה את הכי טוב שהוא היה יכול. ועכשיו זה נגמר.
"צ'ארלי?" אמר קול שקט מאחוריו. הוא תמיד אהב את הדרך שהשם שלו נשמע עם המבטא האוסטרלי שלה. "אתה בסדר?"
אה. הוא העביר יד על הלחי שלו וגילה שהיא רטובה. הוא הסתובב בחזרה אליה.
"כן," לחש. הקול שלו היה חנוק מעט, מסגיר אותו. הוא כחכח בגרונו וניסה שוב. "לילה קשה, אבל אני אהיה בסדר." היו לו סיוטים מדי פעם, על אית'ן או על הפעם שאהרון נחטף או אפילו סתם סיוטים, רגילים, חסרי פשר. קלייר ידעה על זה. היא ידעה לא ללחוץ.
"אתה רוצה לדבר על זה או פשוט לשכב בשקט עד שנירדם ביחד?"
עד שנירדם ביחד. אלוהים, זה היה הדבר היפה ביותר שאי פעם אמרו לו. היא הושיטה לו את ידה, והוא אחז בה.
"אני אוהב אותך," הוא לחש כשהיא עצמה את עיניה. הוא ראה אותה מחייכת, כבר חצי רגל בחזרה לשינה. "אני כל כך שמח שהספקתי למצוא אותך."
היא חייכה והנשימות שלה נהיו ארוכות וכבדות. הוא קינא בה על זה לפעמים, על כמה בקלות היא הייתה נרדמת. אולי זה תופעת לוואי של להוליד תינוק על אי בודד במקום בבית חולים? ואולי אנשים טובים פשוט ישנו יותר בקלות.
צ'ארלי לא היה אדם טוב. הוא ידע את זה. הוא ניסה להיות, חלק כל כך גדול מחייו הוא ניסה להיות. ואז מתישהו באמצע הוא וויתר, כנראה. הוא היה חייב לוותר. לא היה הסבר הגיוני אחר ללמה הוא היה כמו שהוא היה עכשיו.
הוא תהה אם הוא ילך לגן עדן. זה כאב באופן מוכר ומתוק וחד, העובדה שהוא לא היה בטוח. העובדה שהוא ידע שיש סיכוי שהוא ילך לגיהינום.
הוא תהה אם חם שם. פעם אחת דרייב שאפט הופיעו בטקסס, היה שם חם כמו בתוך כבשן כשהם היו על הבמה, צ'ארלי בחיים לא הזיע ככה. הוא העדיף את הקור של אנגליה.
הוא תהה אם קלייר מעדיפה את החום או את הקור. באי היה נעים רוב הזמן, חמים אפילו כשהיה גשום. טרופי. הם לא היו צריכים מעילים למרות שזה כבר היה דצמבר. הוא היה רוצה להביא אותה למנצ'סטר. להראות לה איפה גדל. לו רק הם היו יכולים לצאת מהאי לפני שזה קורה, לפני שזה נגמר. היו שלושה שבועות עד חג המולד. צ'ארלי היה רוצה לחיות עד אז. הוא היה רוצה להביא לאהרון מתנה. זה יהיה חג המולד הראשון שלו.
צ'ארלי היה רוצה לראות את זה.
אבל הוא לא חשב שהוא יספיק.
לעזאזל, לעזאזל הכל. זה לא היה הוגן. זה לא היה הוגן!
היה לו כל כך הרבה לעשות. הוא לא הספיק עדיין כלום. הוא בקושי רק התחיל. הדברים הטובים בדיוק התחילו. הוא מצא אנשים שהוא אוהב, שגורמים לו להרגיש שייך, שגורמים לו להרגיש... גדול. הוא תמיד היה האח הקטן של ליאם, והוא היה שמח לעקוב אחריו לקצה העולם ובחזרה אבל לפעמים הוא הרגיש שהצל שליאם מטיל כל כך עצום שהוא בקושי מסוגל לראות את עצמו בתוכו. ופתאום, כאן באי הזה, הוא היה לגמרי ברשות עצמו. הוא היה בסך הכל הוא, בסך הכל צ'ארלי. ואנשים עדיין... הוא החניק יפחה. לא רוצה להתחיל לבכות שוב, להעיר אותה שוב, נכון? תהיה בשקט צ'ארלי. עד שלילה אחד התינוק ישן ברצף.
הוא נשם עמוקות ושחרר את האוויר לאט. אנשים עדיין אהבו אותו. הרלי, קלייר, אהרון, ג'ק. אנשים סלחו לו. הוא לא היה לבד.
הוא תהה אם הם יקברו אותו בחלקת הקברים הקטנה שהם בנו לעצמם. זה היה נוראי, כמה גדולה היא נהייתה. הוא תהה אם הוא יהיה האחרון שייקבר שם. הוא קיווה שכן. הוא קיווה שהם כולם יחגגו את חג המולד בבית.
מעניין אם ליאם מאשים את עצמו, הוא חשב. הוא הסתובב על צידו שוב. הוא הניח שכן; צ'ארלי בא לסידני בשבילו, כדי להחזיר אותו ללהקה. ליאם כנראה הרגיש אחראי. מעניין אם הוא ידע שצ'ארלי חי, אם הייתה לו תחושת בטן מוזרה כזו שלא נתנה לו להשתכנע גם אחרי שעברו חודשים ואף אחד לא מצא אותם עדיין. מעניין אם אנשים בחוץ וויתרו, מעניין אם הפסיקו לחפש אותם. מעניין אם ליאם ירגיש את זה כשצ'ארלי ימות על אמת.
הוא היה רוצה עוד זמן. הוא היה רוצה לומר לליאם שהוא סולח לו, שזה בסדר, שהוא עשה את הכי טוב שהוא היה יכול. שצ'ארלי מבין.
צ'ארלי הבין יותר טוב מכל אחד אחר. לפעמים אתה מנסה הכי חזק שלך ועדיין נכשל. לפעמים אתה רוצה לעשות טוב ויוצא לך מחורבן. לפעמים אתה פוגע באנשים שאתה לא רוצה לפגוע בהם. לפעמים אתה מנסה להטביל תינוק שאתה אוהב וכולם חושבים שאתה מפלצת, או משוגע, או ג'אנקי. ואולי הם צודקים. אולי פעם ג'אנקי תמיד ג'אנקי. אולי שבעים ושלושה ימים זה לא מספיק זמן כדי להתנקות מכל החרא שזורם בגוף שלו, בנשמה שלו. אולי הוא לא הספיק לכפר עדיין.
גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, אבל מה אם זה לא מספיק שאלוהים איתך, מה אם אתה חייב להיות איתו גם כן בחזרה?
האם צ'ארלי היה עם אלוהים לאחרונה? בשבועות האחרונים, בשנים האחרונות? האם הוא אי פעם היה עם אלוהים? האם אלוהים אי פעם יוכל לסלוח לו?
שיט. הוא בכה שוב.
מה אם אלוהים לא יסלח לי, הוא חשב. מה אם אני לא ראוי לסליחה שלו? לסליחה של קלייר? של ליאם? של הרלי? מה אם כולם צדקו כשהם שנאו אותי? מה אם ככה אזכר?
הוא שנא את המחשבה. הוא לא רצה להיזכר ככה; כמכור הדפוק שעשה בלגן והשאיר את כולם מאחור לנקות אחריו, כחרא האנוכי שחשב רק על עצמו, כבסיסט הממוצע של להקה כושלת שרדף אחרי פרסום וסמים וסקס חסר משמעות ותהילה, כעש שלא הצליח לצאת מהגולם שלו לפני שהוא נחנק. הקושי זה הדרך של הטבע לחזק אותנו, לוק אמר. אבל לא זו הייתה כל הפואנטה של דארווין, וכל זה? החזק שורד? טוב, אז מה קורה למי שפשוט לא חזק?
צ'ארלי תמיד ידע שהוא חלש.
הוא היה חלש מכדי להתנגד לאח שלו, ואז מכדי להתנגד להתמכרות, ואז מכדי להתנגד לקול הקטן בראש שלו שאמר לו שהוא חסר ערך ותמיד טועה. אבל הוא באמת תמיד טעה. הוא-
אוי, פאק. מה אם הוא היחיד שעוד לא סלח לעצמו?
מה אם זה רק הוא, כאן בחושך על החול, מנגב בשקט דמעות מהלחיים ולא מסוגל להאמין שלחיים שלו הייתה משמעות. מה אם הוא פשוט צריך להרפות?
המילה העבירה בו גל של כאב ובחילה, כמו זרם חשמלי. להרפות זה דבר נוראי, כשאתה מרגיש שאתה נתלה מהציפורניים שלך על הקצה. להרפות אומר ליפול.
לצ'ארלי נמאס ליפול. הוא רצה להתחיל לטפס. אבל אולי... אולי הוא סיים לטפס. אולי זה היה הכי גבוה שהוא אי פעם יגיע.
הוא התרומם טיפה ונשען על מרפקיו, מתבונן סביבו באנשים הישנים. הם בנו לעצמם סוג של בית, הוא והם. כולם ביחד. הם נהיו סוג של משפחה.
הוא הסתובב מאחוריו והניח את עיניו על קלייר הישנה שנת ישרים. וכשעיקם את צווארו אחורה הצליח לראות מאחוריה את העריסה של אהרון, התינוק הכי טוב בעולם, הילד הטהור שאלוהים איפשר לו להכיר. להיות חלק מחייו, ולו לקצת. שבעים ושלושת הימים האחרונים היו הימים הכי טובים בחיים שלו, הוא חשב. והוא עומד לבלות את שארית ימיו המעטים כאן באותו המקום, על החול הרך והבהיר הזה, תחת השמש המיטיבה. ואם זה הכי גבוה שאי פעם יגיע... טוב, הוא לא יכול היה לדמיין פסגה יפה יותר. אולי זה בסדר, אם כאן הוא יעצור. אולי זה יכול להיות מספיק. אף אחד לא יכול לקבל כל מה שהוא רוצה, אף אחד לא יכול לחיות לנצח. וכן, הוא צעיר. כן, הוא היה רוצה עוד זמן. עוד שנים על גבי שנים. אבל אם ימים זה כל מה שנשאר לו...
קלייר גיששה באצבעות עיוורות מתוך שינה, ידה מחפשת את ידו. צ'ארלי אחז בה והיא חייכה מעט כשכתפיה נרגעות. הוא חייך לעצמו. אם כל מה שנשאר לו זה ימים, הוא לא יכול להתלונן. הוא כאן איתה. איתה ועם אהרון, ועם האנשים האלה שהכיר ולמד לאהוב, שעמדו לצידו דרך כל הטירוף הזה. הוא רצה להאמין שאכפת להם ממנו, שהם יתאבלו עליו כשילך. הוא לא היה בטוח, בכנות. הייתה לו הרגשה שהם ישכחו ממנו בשנייה שיעלם, והוא שנא את זה. אבל אולי הוא היה צריך פשוט להאמין. לא הייתה לו דרך להבטיח שמישהו יאהב אותו גם אחרי שימות. אף אחד לא יכול לדעת דבר כזה בוודאות, כולם רק מקווים. מקווים, ומאמינים באנשים שהם אוהבים, ומאמינים בעצמם; שלא אהבו אותם בטעות, שהם כן שווים משהו, ולו מעט. מקווים, ומאמינים, ומשחררים.
ואולי ככה עושים את זה; אולי זה היה להרפות.