Work Text:
הגבירה הלבנה של יתיליין נשכבה על גבה, סמוקה וקצרת נשימה כפי שלא הייתה מזה זמן רב.
מלך גונדור התגלגל מעליה, נשכב לצדה והביט בחיוך מסופק באגלי הזיעה שנטפו ממצחה, מציין לעצמו כמה יפה הסומק שפרח בלחייה. הוא אכן איחל לה רק אושר מהרגע בו נחו עיניו עליה, ועתה משעלה בידו לגרום לה לאושר, או לפחות לסיפוק שאנחותיה וקריאותיה העידו עליו בלי ספק, הוא היה מרוצה ביותר - וזה עוד לפני שתענוגו שלו בא על סיפוקו.
הם שכבו קרובים כל כך, זרועותיהם השריריות נוגעות-לא-נוגעות זו בזו, מתחככות קלות עם כל נשימה שהרחיבה את בית החזה שלו ואת זה שלה.
"זה היה..."
"בהחלט הגבירה. זה נעשה רק יותר טוב מפעם לפעם."
"לא עשיתי את זה כבר יותר מדי זמן." איאווין בת איאומונד מחתה את הזיעה ממצחה בגב ידה.
"רציתי לעשות את זה איתך מאז ראיתיך לראשונה בהיכלו של דודך." השיב המלך אראגורן.
איאווין השמיעה גיחוך נודף קור שכל עליצות נעדרה ממנו.
"שנינו יודעים שזו אינה האמת."
"בהן צדק, הגבירה." הוא התרומם להישען על מרפקו על מנת להיטיב להתבונן בה, "דעתי אמנם הייתה טרודה בעניינים רבים אחרים באותה העת, ובכל זאת מצאתי את עצמי תוהה כיצד זה יהיה, לעשות את זה איתך..."
מבטה של איאווין התרכך לחיוך מלא חיבה.
"אתה מחניף לי, מלכי."
"ש... נעשה זאת שוב?"
איאווין הביטה בו בהפתעה, שפתיה שהאדימו מהמאמץ הגופני נפערו קלות. המראה היה מלבב ביותר. "האם יעמוד לך כוחך לשם כך, אלופי?"
"הניסיון שצברת אכן מקנה לך עמידות מסוימת שלא ציפיתי לה, הגבירה." חיוך יודע דבר ריחף על שפתיו, שערו הכהה דבק למצחו ועיניו העמיקו לחדור אל נשמתה, "אבל חוששני שתזדקקי ליותר מאמץ מזה כדי להתיש את כוחו של מלכך."
"האם אתה מאתגר אותי, רוממותך?"
"ייתכן." בת הצחוק ריחפה על שפתיו, אבל עיניו העמוקות קראו לה להעמיד את עצמה למבחן. 'את יכולה? קדימה, נראה אותך!'
ואיאווין בת איאומונד, גבירת יתיליין המעטירה, עלמת המגן העשויה ללא חת, יכלה גם יכלה.
"אם כך אני מקבלת על עצמי את האתגר." עיניה בהקו כשבחנה אותו מכף רגל עד ראש, כולו שרירי ונאה, מלכותי וגברי ועם זאת בעל חן נערי בתנועותיו. ובאותה העת הוא היה כל כולו שלה, התמסר רק לה והביט בה בעיניים נוצצות כאילו לא היה דבר מלבדה בעולם כולו. עיניה נצצו אף הן במשובה ובשעשוע שלא ניתן היה לחלום לראותם לפני שנים ספורות, כשהייתה ספונה בהיכל הזהוב, אבלה וכואבת את מפלתה של ארצה, את זיקנתו חסרת הכבוד של דודה ואת חוסר האונים לנוכח ידיו הארוכות של...
ל-א.
היא לא תחשוב על זה עכשיו. אין לזה מקום בחייה החדשים.
"מוכנה?" הוא שאל והרים את עצמו שוב לצדה, כאשר הדלת נפתחה בחבטה.
הצמד זינק בבת אחת, לבבותיהם צונחים אל רגליהם ויד אחת כמו אוחזת את ליבותיהם וגורמת להם לפרפר בחזם מרוב בהלה. הם נראו כצמד ארנבות שזה עתה הבחינו מאוחר מדי בכלב הציד שסוגר עליהן.
"ובכן! מה יש לנו כאן."
אימה קפואה מילאה את חזה של הגבירה לשמע קולו של זה שנישאה לו תחת שמי הכוכבים ולעיניי כל אצילי גונדור ורוהן. פאראמיר פסע לעבר השניים במבט חמור, ואחריו פסעה במעין עדינות תקיפה שרק היא הייתה מסוגלת לה - ארוון כוכב הערב.
מלך גונדור ומלכת יתיליין החלו לשווא לסדר את בגדיהם הסתורים. הם היו בצרות רציניות והם ידעו זאת היטב.
"הייתי צריך לנחש שזה המקום שבו אמצא אתכם." אמר פאראמיר, ולאחר רגע של מחשבה הוסיף: "ביחד."
"פאראמיר," מיהרה אליו איאווין, "זה... זה לא מה שאתה חושב..."
"הו, זה בדיוק מה שאני חושב, הגבירה." הוא הושיט יד עדינה כדי ללטף את מצחה, אבל תחת זאת נראה שהוא מנגב את זיעתה וממולל אותה בין אצבעותיו. "אני מוצא אותך בחדר הזה עם השר אראגורן, מיוזעת וסמוקה כמו האש באח ביום חורף, מה אני אמור לחשוב?"
אראגורן ואיאווין החליפו מבטים אשמים.
"אני לא כועסת." אמרה ארוון בקול רב חסד, "אני רק מאוכזבת. חשבתי שייקל יותר עבור שומר היער מן הצפון להתל בגבירתו שבילתה את ימיה ולילותיה בספרייתו של אביה, אבל היה עליך להביא בחשבון, אלופי, כי גבירה זו מכירה היטב את הלכות משק ביתה כמו גם את אנשיו."
המשרתת הצעירה שעקבה אחריהם בשקט אל החדר ניסתה להיבלע בצללים ולא להסמיק יותר מדי. היה זה מצב בלתי נוח לכל הדעות.
השר פאראמיר הליט את פניו בידיו ושפשף אותן בעייפות ניכרת, נושף אוויר כאילו הוא מנסה לגייס סבלנות יש מאין.
"מה אתם עושים כאן? איך זה קרה?"
איאווין ואראגורן החליפו מבטים.
"אתה מבין... יצאתי לשאוף אוויר בגן, והגבירה בדיוק יצאה מחדריה..."
"רק רצינו לקחת הפסקה קצרה..."
"אם איני טועה, מלכי,"פאראמיר הידק את שפתיו לפני שהמשיך, "נתתי לך רשימה ארוכה למדי של משלמי מס מכל מחוזות גונדור לעבור עליה ולשנן אותה. ואת, אשתי היקרה, נבחנת בעוד שלושה ימים בלבד על השמות של כל השרירים והעצמות, ובעוד חמישה ימים יש לך מבחן מעשי בעשבונאות! אז אלא אם תכננת להרעיל את הבוחנים ולעוף מבתי המרפא על בליסטרה..." הוא עשה הפסקה כדי לתת לדבריו לחלחל ואז שב לדבר. "תראו, אני מבין את הצורך להתפרק קצת אבל... יש לכם אחריות! אתם לא יכולים מתי שמתחשק לכם פשוט לברוח לנשקייה."
הוא החווה בידו אל קירות האולם המכוסים במגנים בכל הגדלים, שריונות שפרשו את ידיהם לצדדים כמנסים עדיין לגונן על הסוד שזה עתה נחשף, בובות אימונים עשויות בד וצמר שעמדו דוממות על הכנים וצפו בעניין במחזה, וכמובן חניתות חדות וחרבות ממורקות, אלות מסומרות וקשתות מעוטרות, מרהיבות עין, כולן רומזות דומם על הכוח הטמון בהן.
פאראמיר ניגש אל אראגורן ונטל ממנו את חרב האימונים שעדיין החזיק בידו, ועד לפני דקות ספורות חבטה בכוח בחרב האימונים שהוחזקה בידה של איאווין.
"אתה המלך, בשם הולאר! ואת עומדת להיות מרפאה! ובמקום שתשבו בחדריכם עם גליונות קלף ועטי נוצה אני מוצא אתכם כאן, משתובבים לכם כמו שני שוליות נפחים שאין להם דאגה אחת בעולם..."
לשמע התזכורת הזו של חובותיהם הזנוחות הייתה לאראגורן וגם לאיאווין לפחות את ההגינות להיראות מעט אשמים. רצפת האבן של הנשקייה כמו גם נעליהם של השניים נראתה לפתע מרתקת ביותר.
"תראו, אני יודע שזה לא מסעיר כמו הדברים שאתם רגילים לעשות. זה לא הרואי או מרשים. אין בזה שום דבר זוהר ואף אחד לא ימחא כפיים או יכתוב עליכם שירים כשתסיימו לעשות את זה. והגמול שלכם על העבודה הקשה שהשקעתם יהיה... ובכן, עוד עבודה קשה. אתם לא תראו מיד את סוף המסע. זה יהיה כמו דרך עפר ארוכה, זרועה בחצץ. עלייה מתונה ומייסרת ומייאשת. אבל יום אחד אתם תתחילו להרגיש את הרוח על הפנים, ואז תסתובבו לאחור ותראו את הנוף נפרש בפניכם בלי שתבינו בכלל איך טיפסתם כל כך גבוה. ואז תרגישו שהמאמץ השתלם לכם בגדול." קולו התרכך לפתע. "אני יודע, זה נוגד את הטבע שלכם. אתם צריכים את האימון הזה. גם אני. אבל יש זמן לעשות את זה. והזמן הזה הוא לא שעות הבוקר המאוחרות ביום שבו דחינו במיוחד את כל הפגישות כדי שאתם תוכלו לשבת וללמוד."
הוא שב ועתה את ההבעה הנוקשה של אדם שנאלץ להשליט משמעת על ילדים סוררים.
"עכשיו, אני אלווה אתכם לחדרים שלכם ואחרי הצהריים אבוא לראות את ההתקדמות שלכם. בבקשה אל תכריחו אותי לנעול את דלתותיכם? זה יהיה מתחת לכבודכם."
החלפת מבטים קלה שבקלות. הנהון קצר.
"מוסכם." אמר אראגורן קצרות.
"בסדר." אמרה איאווין.
פאראמיר שלח חצי הנהון לעברה של ארוון, והיא חייכה.
"אדאג לשלוח לכם יין ופירות." אמרה.
***
איאווין התיישבה מול השולחן המלא בגליונות קלף, קסתות מלאות למחצה, עטי נוצה פזורים כמו חצים נפולים בשדה הקרב אחרי המלחמה.
היא רצתה לכבוש את זה. היא הייתה חייבת לכבוש את זה.
יש סוגים רבים של מלחמות, ודרכים רבות ושונות להילחם. היא מבינה שאת המלחמה הבאה שלה היא תנהל מול מגיפה, מול זיהום, מול המוות עצמו; אלה לא עברו מן העולם יחד עם המלך המכשף וצבאות האימה של מורדור. הם ימשיכו להטריד את בני האדם ולעולם לא יהיו רחוקים.
ובכן, היא תדאג שהם יהיו רחוקים כמה שיותר.
אבל לשם כך עליה להכניע את כוח רצונה כאילו היה סוס משתולל, שמושך אותה להביט מבעד לחלון אל יום נהדר לרכיבה ושמיים תכולים שנפרשים מעל מרחב שדות ירקרק ויפהפה שמזמין אותה לדהור הלאה, הלאה, הלאה עד שתיעלם מן העין.
אבל היא לא רוצה להיעלם. לא עוד. האנשים שלה זקוקים לה.
היא פורשת את מגילות הקלף השונות בידיים יציבות, מתעלמת מהקריאה של קרני השמש שקוראות לה לבוא אל החלון. היא מארגנת אותן על השולחן שלה בערימות מסודרות כגנרלית הפורשת את כוחותיה בשטח - עשבונאות לכאן, מפת העצמות לכאן, מערכת העצבים והשרירים בגוף האדם בפינה השמאלית, סמוך לקערת הפירות.
היא מתיישבת, מסיטה מפניה את שיערה הזהוב, הארוך.
יש לה עבודה לעשות.