Work Text:
לאלה. תודה על כל התמיכה וההתלהבות!
הסיפור בהקראת אולגה יופה ולאוניד פנפיל (10:21 דקות)
דג הכידון הוציא את ראשו מהמים והניח את סנטרו של שפת הבאר. נחמד להיות בבית. כל סבב של מכירה בשוק – התחננות על חייו – שחרור בים – מציאת הדרך הביתה היה מלחיץ כל פעם מחדש. הוא כבר לא זכר כמה מאות שנים הם עשו את העוקץ הזה, ועדיין הוא חשש שמשהו ישתבש כל פעם. הוא פלט אנחת רווחה קלה, הוא אכן חזר הביתה והכול היה במקומו. הצריף על רגלי התרנגולת התנודד קלות, עלי עץ האלון הגדול רשרשו ברוח הערב, זנבה הגדול של מרינה השתלשל מאחד הענפים הגבוהים. באבא יאגה בוודאי כבר פרשה לישון, הוא ידבר איתה מחר בבוקר.
"מיייאווו!" אמר עץ האלון העתיק.
האלון הגדול שבחצר הובא לפה לפני שנים רבות, וכך גם הצריף על רגלי התרנגולת. עכשיו זה היה המוזיאון של מכון המחקר לכשפות וקסם. פעם, כשעץ האלון עוד עמד על שפת הים, אנשים מכל רחבי העולם הגיעו לשמוע את השירים והסיפורים. באחת המסיבות שאחרי, ככל הנראה תוך כדי משחק אמת או חובה, בת ים אחת הצליחה לטפס על ענף האלון. היא לא יכלה לרדת לבד ואיש לא חשב להציע לה עזרה. ואסילי החתול לא התנגד לחברתה, וכך היא נשארה לשבת שם גם יותר ממאה שנים אחרי.
בחור צעיר בלונדיני הציץ מהחלון של הצריף. דג הכידון לא הכיר את הבחור ובחן אותו בסקרנות. זה לא היה אחד המדענים מהמכון, ואף אחד לא הורשה להישאר לישון בצריף בלי אישור או המלצה של מישהו בדרג גבוה מספיק. מעניין. אולי מגויס חדש למכון.
הבחור הצעיר צמצם את עיניו, נאנח, ונעלם בתוך הצריף. מייד לאחר מכן ראשו הופיע שוב, הפעם עם משקפיים גדולים, כבדים למראה, רוכבים על אפו. ללא ספק מגויס חדש למכון. הוא בחן את העץ בחשדנות דרך העדשות העבות.
סביב העץ הייתה כרוכה שרשרת זהב עבה, שנצנצה כעת באור הירח. כל כך רחבה שילד קטן היה יכול לעלות עליה כאילו היתה גרם מדרגות לולייני כל הדרך אל צמרת העץ. בתוך גזע העץ הרחב היה פער גדול, מתוכו בקע פצפוץ מפרקים וקול פיהוק ארוך שהפך ליללת חתול.
כשעץ האלון עוד עמד על שפת הים, רבים באו לשמוע את הסיפורים והשירים של ואסילי החתול, ולהתפעל מבת הים שישבה על ענפי העץ. עד שיום אחד בחור צעיר בשם אלכסנדר הוציא אוסף סיפורים תחת שמו. ואסילי לא קיבל גרוש מהתמלוגים. כשהדבר התגלה לו, ואסילי שקע בדיכאון להרבה שנים, ומספר המבקרים הלך וירד. מי רוצה לבקר חתול שיושב על העץ ולא מספר סיפורים ושר שירים? רק מרינה נשארה איתו ואירחה לו חברה במשך כל השנים.
אחרי שעץ האלון ושני יושביו הועברו לחצר המוזיאון, החתול ובת הים זכו שוב לחברה של מבקרים. בעיקר המדענים של מכון המחקר, שהיו מגיעים מדי פעם לחצר המוזיאון לערב גיבוש. ואסילי מצא מחדש את השמחה בבידור אורחיו. למרבה הצער, אחרי שנים ללא תרגול, החתול הגדול גילה ששכח הרבה מהסיפורים והשירים שלו. וכך, הוא מצא את עצמו מדקלם משפטים בודדים כשהלך ימינה ושר שורה או שתיים כשהיה הולך שמאלה. הוא היה פוסע ככה כל ערב, מנסה להיזכר בכמה שיותר ונותר מתוסכל.
באבא יאגה ריחמה עליו, ומצאה בשבילו מקלט רדיו ישן. המקלט לא עבד עד שאחד המדענים שבא לבקר הטיל עליו כישוף. המקלט חזר לעבוד, אבל רק על גל אחד ששידר מארץ רחוקה, שמעבר להרים, מדבריות וימים רבים.
צל של חתול ענק קפץ מתוך הפער שבגזע העץ ונחת על שרשרת הזהב.
"מייאוו!" הכריז שוב החתול השחור ומייד התחיל לשיר.
"בוקר טוב עולם - יש ברבורים באגם.
בוקר טוב עולם - אני הולכת מכאן." ואסילי שלף ממקום הלינה שלו בתוך גזע העץ גיטרה ופרט עליה בהתלהבות.
"בוקר טוב עולם - יש ברבורים באגם הזה! באגם הזהההה!"
"זה בסדר, הוא לא תמיד ככה," אמר קול נשי מבין הענפים.
דג הכידון צפה בבחור הצעיר מוציא גם את הכתפיים מתוך החלון ושוכב על אדן החלון כשהוא מנסה להבחין במקור הקול השני. נראה שהוא הבין שהקול הגיע מאותו המקום שממנו השתלשל זנב הדג הגדול, אבל עוד לא לגמרי האמין למה שהוא רואה ושומע. דג הכידון גיחך לעצמו קלות.
"איפה הים?" ואסילי עצר במקום בפתאומיות ותלה את הגיטרה על גבו. הוא התחיל ללכת לכיוון ההפוך כשהוא מצמצם את עיניו ומתאמץ לראות בחושך שירד על העיירה. "איפה הים? מרינה, איפה הים?"
"איזה ים, ואסילי? שכחת? אנחנו במוזיאון עכשיו, באמצע העיר. אין פה ים."
"אהה..." אמר ואסילי ונופף בזנבו . "שעה אני מחפש את הים. שעה! לא יכלו לשים שלט קטן 'ים'?"
"אין ים, ואסילי..." נאנחה מרינה.
"כל הערב דיברנו," הוא הסתובב במקום ובתנועה חלקה החזיר את הגיטרה לכפותיו הקדמיות.
"מילים חדות כסכין.
מילים נודדות מפיך אל תוך פי." הוא התמהמה במקום. "אה... מנההה... מיאווו..." הוא התיישב רגע וגירד עם רגלו האחורית מאחורי האוזן.
"שוב שכחת את המילים?" שאלה מרינה בקול רך, מלא רחמים.
הוא קפץ על רגליו וצרח "רוב הזמן את אשתי!"
"לא, אני לא!" מחתה מרינה.
"רוב הזמן את אשתי," התעקש ואסילי.
"ואני מכותר בך!
רוב הזמן את איתי,
את ביתי,
את אשתי פה בעצם!"
"טוב, אי אפשר להתווכח עם זה..." נאנחה מרינה.
הבחור הבלונדיני צפה בהצגה בפה פעור.
"אין מה להתווכח." ואסילי הזדקף פתאום, נעמד על רגליו האחוריות, העביר את הגיטרה שוב לאחור ושילב את כפותיו הקדמיות מאחורי הגב. הוא עשה סיבוב מדויק במקום והתחיל לצעוד כאילו היה במסדר.
"אתם טירונים ואני המפקד. אתם המשרתים ואני המלך. אתם הכוכבים ואני הירח. אתם הקוצים ואני השושנה!" הוא הכריז.
"יצא לך מבטא פרסי מצוין," שיבחה מרינה.
"הכרתי פעם חתול פרסי," ענה החתול כשהוא מתיישב על השרשרת ומלקק את כפתו. "המממפפררר..." הוא נעמד שוב והמשיך ללכת באותו כיוון.
"היה אז בוקר היום השני למלחמה בירושלים.
האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת.
לחמנו שם מזה שלוש שעות.
התנהל קרב עקשני, קטלני, הירדנים נלחמו בעקשנות." דקלם החתול בדיבור זריז, אך ברור מאוד.
"זה קיבל תפנית אפלה..." העירה מרינה.
ואסילי התעלם ממנה. הוא עשה סיבוב דרמטי במקום, הרים את קולו ושר: "על גבעת התחמווו-או-שת!"
הוא נעצר כשכפתו האחת מונפת באוויר וזנבו סומר.
הוא עמד ככה ללא ניע דקה שלמה, אולי יותר.
הבחור הבלונדיני עם המשקפיים כבר הרים את ידיו כדי למחוא כפיים, כשוואסילי פתאום הסתובב וחזר לדקלם.
"היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה. הוא היה מטורף, אמר פוליטיקאי משופשף. נהרגו עשרות אנשים, סיים קריין הטלוויזיה. נקווה שיהיה שקט. עכשיו הפרסומות."
"אתה בטוח שאתה הולך לכיוון הנכון כרגע?" שאלה בת הים.
"המממפפפררר," גרגר החתול הסתובב על מקומו וחזר לפרוט על הגיטרה.
"מעל אורות ניאון,
מעל לעיר – בטון.
אני רואה מלאך.
והוא אומר לי 'קח
את שנות התשעים!'"
"לאן תיקח? מה תעשה איתם? למה כל הדיכאון הזה? אולי תספר איזה סיפור נחמד? משהו עם מדע בדיוני?" הציעה מרינה.
ואסילי עצר לשנייה, גירד מאחורי האוזן, החליף כיוון והתחיל לספר, נענה לבקשתה של חברתו. "אז ראיתי בעצם שאני מרביץ לזקנה. אמרתי לה 'סליחה שאני מנומס, לא יפה,' ואני מדריך עליו ומדריך ומדריך ומדריך, לקחתי את התיק. ואז... מיאווו... ואז הזקנה התפצלה לשתיים, מתוכה יצא אור חזק של עב"מים. עליו הייתה מדובקת חללית עם סקוטש."
"הו! סוף סוף סיפור מעניין! ומה קרה אז?"
ואסילי הסתובב.
"מתוכה יצא יצור חמוד,
עם שני זוגות עיניים ואוזניים על עמווווד.
האנטנות קלטו שתיהן -
אחת אותי, השנייה - ירדן."
"טוב, לא יודעת..." נאנחה מרינה בייאוש.
"ובלילות
דלתות פנייך נעולות,
ובימים - אף פעם לא תדעי..."
"זה בטוח – אף פעם לא אדע מה עובר לך בראש."
"נאי-נה-נה-נאי-נאי! נה-נה-נה-נה-נה-נאי נה-נאי נאי נאי!" שר ואסילי כשהוא מתקדם במעלה השרשרת תוך כדי נענוע האגן.
"פספסת נה בין ה-נה ל-נה," אמרה מרינה ופיהקה.
"נאי-נה-נאי-נאי! נאי-נה-נה-נאי-נאי! "נאי-נה-נה-נאי-נאי!" החתול המשיך לשיר. "נאי-נה-נה-נאי-נאי! נאי-נה-נה-נאי-נאי! נה-נה-נה-נה-נה-נאי נאי נאי ! נה-נה-נה-נה-נהנאי נאי נאי!" קולו דעך לאט לאט, כשהוא נעלם בין ענפי הצמרת.
"נו. לפחות את זה הוא זוכר," נאנחה מרינה.
מהחלון של הצריף נשמעו מחיאות כפיים נלהבות.
דג הכידון מצא את עצמו נדבק בהתלהבות ונתן כמה מכות לקיר הבאר עם זנבו, מנסה לחקות את מחיאות הכפיים כמיטב יכולתו. נראה שהרכש החדש של המכון עבר את המבחן.
הכול בסדר עכשיו ואפשר לנוח, אמר לעצמו דג הכידון וקפץ חזרה לבאר.