Work Text:
מ'ריה עדיין לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להשתתף בסמינר הזה. היא עמדה לצד הדלת והניחה לקצה הזנב שלה להתנפנף, חושפת את העצבנות שלה. מאחורי הדלתות האוטומטיות היה חדר לימוד קטן. כזה שבו אי אפשר להסתתר מאחורי צוערים אחרים והיא תאלץ לקחת חלק בדיון. מי יהיו אלה שהיא תצטרך לשהות במחיצתם ולהחליף איתם רעיונות? צעיר מטלארייט עבר על פניה עם ארשת רגילה של בוז והתרסה. קבוצה רועשת של בני אנוש נכנסה אחריו. הם היו עסוקים מדי בהחלפת רשמים מההרצאה הקודמת ולא התייחסו אליה כלל. אחר כך הגיעה בחורה אנדורית. היא האטה את צעדיה, הפנתה את המחושים ובחנה את מ'ריה מכף רגל עד ראש. מ'ריה נלחמה בדחף לסטור לאחד המחושים המתנועעים. האנדורית לא אמרה מילה והמשיכה לתוך החדר, צעדיה רמים מדי לאוזניה הרגישות של מ'ריה. דקה בדיוק לפני תחילת השיעור הגיעה צעירה וולקנית, משייטת בביטחון וחן השמורים לבני מינה.
היא נעצרה ליד מ'ריה. "את נכנסת?"
מ'ריה קיבלה החלטה. "כן."
המרצה שלהם כבר המתין בקדמת הכיתה. זכר אנושי, נמוך יחסית לגזע שלו, בעל תספורת שהיתה יכולה להיות וולקנית אלמלא הקצוות שסמרו לצדדים. מדי המרצה שלו היו רפויים מדי ולא התאימו למידותיו. על פניו חיוך רחב עם שמץ של שובבות. הוא בחן את הצוערים בעיניו החומות, ממתין בסבלנות לשקט.
מ'ריה תפסה מקום לצד הצעירה הוולקנית בשורה הראשונה. שכנתה החדשה פנתה לכיתה ודרשה "תהיו בשקט" בקול שהיה רגוע וקר, אך לא משאיר אפשרות להתנגד. הקבוצה של בני האדם השתתקה מיד. השניים האחרים לא עשו רעש מלכתחילה, אבל עכשיו נשמע צחקוק חרישי מפי הצוער הטלרייטי. ט'ניר נתנה בו מבט חד והוא הרים את כף ידו ושתק.
"תודה, הצוערת ט'ניר." אמר המורה בחיוך. הוא הביט סביב הכיתה ושפשף את ידיו. "בוקר טוב וברוכים הבאים למפגש הכנה לסמינר הבחירה 'לשרוד תקועים בתרבות טרום-עיוות'. שמי לוטננט קומנדר פאבל צ'כוב. אתם יכולים לפנות אלי כ'מר צ'כוב'. נתחיל מסבב שמות זריז." מר צ'כוב הצביע על מ'ריה.
"מ'ריה." היא הציגה את עצמה וגירדה את אוזנה בעצבנות.
"ט'ניר." הוולקנית שלידה המשיכה את הסבב בענייניות.
בשורה מאחוריהם ישבו ארבעת הצוערים האנושיים שהציגו את עצמם כקים, נאיר, רמון ואדיימי. מאחוריהם, בשורה האחרונה היו הצוערים ז'קרין וגרומק.
"בסדר גמור." צ'כוב סיים לסמן את השמות על המסך שבידיו."עכשיו אשלח לכולכם את רשימת הקריאה. אתם מוזמנים להתחיל לעיין בזמן שאני נותן לכם קצת רקע."
המכשיר האישי של מ'ריה הבהב. על המסך של ט'ניר הופיע אייקון קטן בלי שום אינדיקציה אחרת. המכשירים של בני האדם השמיעו צלילים קצרים או רטטו. זה של ז'קרין השמיע צליל שהיה משהו בין תוף מלחמה לאזעקת אש אבל בעוצמה מקובלת. המכשיר של גרומק רטט בעוצמה שהרעידה את כל השולחן והשמיע צליל חריקה נורא. כל הכיתה הסתובבה להסתכל בו והוא חשף ניבים, נהנה מהאפשרות למריבה, אבל נראה שהצוערים הבינו מיד עם מי יש להם עסק וחזרו להתעלם ממנו.
"אתם בטח תוהים על מה הסמינר הזה הולך להיות." פתח מר צ'כוב עוד לפני שכל המכשירים סיימו לצפצף. "אני בטוח שכולכם יכולים לדקלם את הצו העליון ופרוטוקול רייגל VII. הרי אלה הדברים הראשונים שמלמדים כל אחד שנכנס בשערי האקדמיה: אל לנו להפריע להתפתחות הטבעית של חברות טרום-עיוות.
אבל אני רוצה לצלול אתכם עמוק יותר. מעבר למילים היבשות. דעתי היא שהסמינר צריך להיות חובה לכל הצוערים באקדמיה. אבל, אתם, הצוערים, חופשיים לבחור את הסבל שלכם, כמו שאומרים." הוא הביט מסביב אך לא נראה שהוא קיבל את התגובה לה ציפה. הוא המשיך. "השיעור הזה לא עוסק בדקלום תקנות. הוא עוסק במה שקורה כאשר המכשיר קשר שלך נשבר, המעבורת שלך התרסקה, הקפטן שלך לא זמין, ואתה פתאום צריך להסתדר לבדך בחברה שמאמינה שרעם נוצר על ידי אלים זועמים עם מקלות גדולים. זהו, צוערים, הרגע שבו הצו העליון מפסיק להיות כלל והופך למבחן לשפיות."
ט'ניר הרימה גבה למראה משהו על הצג שלה. מר צ'כוב בדיוק העביר את מבטו אליה ומ'ריה היתה בטוחה שהוא הנהן לעצמו. ט'ניר סימנה משהו על המסך והמשיכה להקשיב. סקרנית, מ'ריה הציצה במסך של שכנתה. ליד אחת השורות ברשימת הקריאה הופיע סימן שאלה.
"זהו קורס הישרדות." המשיך מר צ'כוב לדבר. "אבל לא מהסוג של להצית אש עם מקלות או לעבות מים במדבר. אני ממליץ, כמובן, לקחת גם אותם."
הצוערים האנושיים הראו זה לזה את המסכים שלהם והתלחששו. הצוערת אדיימי הרימה את ידה. מר צ'כוב הנהן והיא הורידה את היד, מסופקת שתקבל אישור דיבור ברגע שיראה לנכון.
"הסמינר הזה גם לא עוסק במשימות תצפית בקנה מידה גדול ומאורגנות היטב עם גיבוי ותשתית. אנחנו נדבר על המצבים שבהם אתם עלולים למצוא את עצמכם תקועים לבד בחברה בשלבי התפתחות מוקדמים. מצבים שבהם אתם צריכים לשרוד ועדיין לציית לצו העליון.
אנחנו נדבר על הצורך להשתלב, להתבונן ולא להתערב. תחשבו על זה: אפילו חפץ קטן אחד - ספר, טריקורדר, פייזר או מזרק - יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. החפץ הלא מוכר יכול להתקבל כהתגלות אלוהית או כמתנה מהשטן. הוא יכול להתחיל תור זהב או לזרוק תרבות שלמה בחזרה לימי הביניים. להצית מלחמת קודש, או להוליד כת שולטת למאות שנים. וזה רק חפץ. מה קורה כשמדובר ביצור תבוני? עם מוסר ודעות?..."
"מה זה?" נשמע נחירה מהשורה האחרונה. כל הכיתה פנתה להסתכל על מקור ההפרעה. "אנחנו קוראים גם אגדות מכדור הארץ עכשיו?"
"אה! צוער גרומק, אני מניח שמצאת את החלק המעניין ברשימת הקריאה," אמר צ'כוב בחיוך מאוזן לאוזן. "צוערת אדיימי, זה מה שרצית לשאול עליו?"
"כן." היא הנהנה והציצה בגרומק בחוסר שביעות רצון.
"צוערת ט'ניר, גם את שמת לב. אני צודק?"
"כן." אישרה ט'ניר.
"רואה, צוער גרומק, לא היה צורך להפריע. אך מכיוון ששאלת, הבה נדון בקצרה ברשימת הקריאה.
כפי שאתם בוודאי רואים, קיבלתם הרבה סיכומי משימה ויומנים. בעיקר כאלה שנכתבו על ידי צוות האנטרפרייז או כאלה שהאנטרפרייז פגשה במסעותיה. כמובן, אלה לא המקרים הרלוונטיים היחידים - ארכיוני צי הכוכבים מלאים בדוגמאות. אבל אני הייתי שם ויותר קל לי לדבר על דברים שאני מכיר באופן אישי.
אבל גם הגנבתי פנימה יצירה אחת בדיונית. ספר שכמותו רק רוסים יודעים לכתוב. האם מישהו בקהל מכיר?"
כולם הנידו בשלילה, כולל בני האדם.
"אם כך, ממתינה לכם חוויה. אני לא אספר את כל העלילה. אבל בקצרה, אתם תקראו על היסטוריון שנשלח לחקור ציוויליזציה חייזרית. החברה אותה הוא חוקר נמצאת בתקופה האפלה שלה, אכזרית, אלימה ומטופשת. אבל, בדיוק כמו בצי הכוכבים הוא רשאי להתבונן וללמוד אבל לא להתערב. וכפי שאתם יכולים לנחש, זה קשה. אפילו קשה מאוד!"
"אז זה מקרה מבחן?" הציעה ט'ניר.
"בדיוק!" מר צ'כוב הצביע עליה. "מקרה בוחן. לעולם לא תפגשו את המשתתפים באולמות הללו או שם בחוץ על איזה ספינה. אפשר לחקור כל זווית אתית, טקטית ופסיכולוגית. אתם חופשיים לדון, ללמוד ולשפוט בחופשיות בלי לחשוש מפגיעה ברגשות או מוניטין.
יותר מזה, זה מקרה בוחן קשה. אני מבטיח שלא כל המשימות ולא כל התרבויות שתפגשו יהיו כאלה. אתם תראו הרבה טוב ויופי בגלקסיה שלנו." הוא חייך חיוך יודע דבר.
מר צ'כוב נתן עוד כמה הסברים טכניים על הסמינר. המליץ להרחיב את רשימת הקריאה מתוך הארכיונים של הצי, איחל לכולם בהצלחה ושיחרר אותם.
"הצוערת מ'ריה, האם את מתכוונת לעקוב אחרי מעכשיו והלאה?" ט'ניר נעצרה והסתובבה אליה.
מ'ריה מצמצה אליה באטיות, מסמנת שפניה לשלום. "אפשר?"
"לא."
"אה." מ'ריה כווצה את אזניה בבושה וזנבה שקע לרצפה.
ט'ניר חזרה ללכת לכיוון הבניין הראשי ומ'ריה שבה לעקוב אחריה.
"חשבתי שהייתי ברורה." אמרה ט'ניר בקרירות מבלי להסתובב.
"כן. אבל אני מחבבת אותך." גרגרה מ'ריה.
"מה את רוצה?" ט'ניר הסתובבה בחדות ונעצה בה מבט צונן.
"אנחנו יכולות ללמוד ביחד?" מ'ריה פתחה עיניים לרווחה והתכווצה מעט, משווה לעצמה את המראה הכי לא מאיים שהיתה מסוגלת אליו. הטריק הזה עבד בדרך כלל על בני האדם. אבל נראה שוולקנים היו חסינים יותר בפני מפגן חמידות.
"פגשתי אותך היום בפעם הראשונה. משמעות הדבר שהסמינר הזה הוא השיעור היחיד שמשותף לנו. איך נוכל ללמוד ביחד?"
"אנחנו יכולות לשבת באותו חדר וללמוד כל אחת את הדברים שלה."
"כדי שלימוד קבוצתי יהיה מועיל, הוא צריך לתת ערך מוסף לשני הצדדים. אני לא רואה שום ערך מוסף בנוכחות שלך בזמן שאני לומדת."
הן הסתכלו זו בזו מספר רגעים ומ'ריה ניסתה שוב למצמץ באיטיות. ט'ניר הסתובבה והתחילה ללכת. מ'ריה המשיכה לעקוב אחריה, אם כי במהירות קצת יותר נמוכה. הפער ביניהן נפתח באטיות. היא התחילה לתהות אם יש טעם להמשיך לנסות כשט'ניר נעצרה.
"למעשה," היא התחילה ומ'ריה זקפה את אזניה. "נאמר לי בעבר שהכישורים החברתיים שלי לוקים בחסר. אולי שותפה ללימודים זאת התחלה טובה."
זנבה של מ'ריה התרומם מעצמו. היא הרגישה צורך לחכך את עורפה בכתפה של ט'ניר אבל וולקנים היו ידועים בקנאות שלהם למרחב האישי.
*
למפגש השני מ'ריה באה יחד עם ט'ניר. הן תפסו את המקומות בשורה הראשונה. מ'ריה הניחה את סנטרה על ידיה השלובות על השולחן וצפתה בחדר מתמלא מחדש. מקבוצת בני האדם הגיע רק צוער אנושי אחד והתיישב בשורה הראשונה, שומר מקום אחד פנוי בינו לבין ט'ניר. גרומק הטלרייטי התקדם לשבת בשורה השנייה מאחורי בן האנוש שאת שמו מ'ריה שכחה. ז'קרין שמרה על מקומה בשורה האחרונה, צמוד לדלת. שתי דקות לתוך השיעור מר צ'כוב עוד לא היה בכיתה. מ'ריה הציצה בט'ניר וראתה את גבותיה נצמדות ושפתיה נלחצות זו לזו. היא שמה כף יד על כתפה.
"בני אדם לא רואים באיחור כזה דבר מיוחד." היא גרגרה בשקט, כך שרק חברתה תשמע אותה.
"זה זלזול." לחשה ט'ניר חזרה.
"אחר צהריים טובים, צוערים!" מר צ'כוב התפרץ מהדלת הצידית כשהוא מסדר את הבגדים ומחליק את שערו תוך כדי הליכה. "אה, אני רואה שחלק מהמשתתפים נטשו אותנו. אל דאגה, זה נורמלי לחלוטין." הוא עצר ליד השולחן שלו ובחן את החדר. "אני מניח, שמי שהחליט להמשיך קרא את החומרים שהוקצו בפגישה הקודמת." האינסטינקט של מ'ריה אמר לה לחפש מקום גבוה להתחבא לפני שמר צ'כוב יבחין בה, אבל הוא התמקד בצד המרוחק של הכיתה. "צוערת ז'קרין, האם תוכלי בבקשה לסכם את מקרה הבוחן שלנו לכיתה."
"כן, המפקד." ז'קרין חתכה כל מילה. "דון רומאטה הוא היסטוריון שנשלח לעולם זר למשימת תצפית. הפקודות שלו הן להתבונן ולדווח על התפתחות ההיסטוריה. הוא הופך להיות עד כיצד פקיד בכיר הצמא לכח פותח במרד נגד מונרכיה מושחתת. למרות רצונו להתערב, רומאטה ממלא את הפקודות רוב הזמן. הוא מותח את הגבולות כאשר הוא מבריח אנשי רוח מהממלכה ומאוחר יותר מתערב באופן ישיר כדי להציל אדם אחד. אמנם, הוא בוחר להסתפק בזה ולתת לדברים להתפתח באופן טבעי. אבל כאשר הוא נפגע באופן אישי הוא נשבר ויוצא למסע הרג." היא סיכמה.
"טוב מאוד. עכשיו," הטה מר צ'כוב את ראשו, "מה דעתך?"
"אני?" שאלה ז'קרין.
"כן, בואי נתחיל איתך."
"מבחינתי, ציות להוראות הוא חיוני. כל עוד אתה מאמין במי שנתן אותן ובעקרונות שהן מייצגות. יחד עם זאת, אתה יכול לבחור למרוד ולבחור בדרך שיותר מתאימה לאמונה שלך. אני מכבדת את רומאטה על הבחירה למלא פקודות, למרות אי הנוחות האישית. אבל הטבח בסוף לא השיג שום מטרה ואני חושבת שהוא היה יכול לנצל את כוחו בדרך יותר מועילה."
"צוערת ט'ניר, האם את מסכימה?" צ'כוב פנה לשורה הראשונה בהפתעה והשערות על עורפה של מ'ריה סמרו. ט'ניר שישבה לידה כמעט ולא זעה, רק גבה התקשה מעט ונשימה אחת שלה היתה קצרה במקצת מהאחרות.
"אני מסכימה שהפעולה האחרונה שלו לא הייתה הגיונית ו..."
"הוא היה פגוע וכועס! איזה היגיון?!" הפריע הצוער אנושי.
גרומק השמיע שילוב של נחירות ושאיפת קול.
"הוא עבר אימונים והיה מאוד מקצועי." ט'ניר התעלמה מההפרעות והמשיכה בדבריה. "הוא הוזהר שוב ושוב מפני תוצאה מסוג זה. הוא היה צריך לבקש חילוץ מיד כשהוא הרגיש שהוא לא יכול להתמודד עם זה יותר."
"הוא החליט להיות בשקט ולהסתגר בבית. ורגע אחרי זה חברה שלו נרצחה. לא היה זמן לחילוץ." הזכירה ז'קרין.
"זה הכל בגלל שהוא התאפק כל כך הרבה זמן." אמר הצוער האנושי. "אם הוא היה יכול לעשות יותר לפני זה, אולי הדברים לא היו מגיעים לכדי הפיכה אלימה כל כך."
"האם אתה טוען, הצוער רמון," שאל מר צ'כוב. "שאם דון רומאטה היה משתמש בכל כוחו, הוא היה יכול לשנות את ההיסטוריה של ארקנאר?"
"כן. הוא היה יכול לשנות הכל ולמנוע את האסון."
"בניגוד להוראות הצו העליון ובניגוד לפקודות המפורשות שהוא קיבל." אמרה ז'קרין.
"אז מה?" כעס רמון. גרומק נשען קדימה, בוחן אותו בעניין ומצפה להמשך. "זה לא אנושי לתת לאנשים האלה להמשיך לחיות ככה! הוא היה יכול לתת להם חיים טובים יותר! ללמד אותם! לבנות תרבות טובה יותר!" מ'ריה הרגישה את הרטט של רגלו הקופצת דרך הרצפה ואזניה קלטו חריקה של שיניו זו על זו.
מר צ'כוב העביר את משקלו מהעקבים אל האצבעות וחזרה, מקפץ בהתרגשות.
"אתה לא יכול לתת לאנשים חופש במתנה." אמרה ז'קרין. "הם צריכים להילחם עליו. הם צריכים לדעת את המחיר."
"האם זה לא התפקיד של מי שיודע טוב יותר להנחות וללמד את מי שיודע פחות?" רמון הסתובב לאחור כדי לענות לה. פניו היו אדומות. "למנוע ממנו לעשות את השגיאות שהוא היה עושה ולאפשר לו להתקדם מהר יותר?"
"פרופסור גיל ניסה את זה על אקוס. זה לא היה ניסוי מוצלח." השיבה ט'ניר.
"כי הוא החליט מראש להשתמש בפילוסופיה שהוא ידע שהיא הרת אסון. הוא היה צריך לדעת טוב יותר!" לא ויתר רמון.
"בסדר. בואו נמשיך עם התרחיש התיאורטי." מר צ'כוב חייך חיוך רחב וערמומי. "אם דון רומאטה היה מחליט לעשות כרצונו, מה הוא היה עושה?"
"הוא לא היה עושה הפיכה צבאית אלימה." הגן עליו רמון. "הוא כבר הבריח אנשי רוח אל מחוץ לממלכה. אולי הוא היה מחזק אותם ומפיץ את הרעיונות של החופש. מהפיכה שקטה."
"היתה סיבה לכך שדון רֵבֵּה רדף את אנשי הרוח." הנידה ז'קרין בראשה, מחושיה הופנו אל רמון בהדגשה. "וזאת בדיוק היא. הוא הבין טוב מאוד את הכח של רעיון. אם רומאטה היה מחליט להתנגד לו אקטיבית, לא היתה לו ברירה אלא להיות מוכן להגן על הרעיונות שלו בכח. ובסופו של דבר, זה היה מאמץ קטן יותר לעשות את ההפיכה בעצמו, בתנאים שלו כדי שהמלך ודון רבה יפסיקו לעמוד בדרכו."
"ואז מה?" נחר גרומק, "לשנות בפתאומיות את כל המבנה של החברה והשלטון?"
"אי אפשר לעבור בבת אחת לחברה חופשית עם אנשים שלא רגילים לזה. זה תהליך." אמרה ט'ניר. "גם אחרי סוראק הוולקאנים לא הפכו למי שהם היום תוך זמן קצר."
"יופי, אז עכשיו רומאטה הוא הרודן החדש." משך גרומק בכתפיו. "או שהוא מאבד את הראש צ'יק צ'ק. זה הרבה יותר אחריות משאני הייתי מוכן לקחת על עצמי."
"אבל עכשיו, כשהוא בשלטון, הוא יכול להתחיל לחנך ולהסביר." הציע רמון, אצבעותיו נקשו על השולחן.
"זה עלול להתקבל כחולשה." טון הדיבור של ז'קרין הפך לשקט יותר, כמו שמסבירים דברים פשוטים לילד. "כדי לעשות הפיכה הוא היה צריך לאסוף אנשים שמוכנים להפעיל כח. ברגע שהם יראו שהוא מעדיף להתרחק מאלימות, מה ימנע מאחד מתומכיו להמשיך בהפיכה ולתפוס את מקומו? ומי אמר שמה שיקרה אחר כך לא יהיה יותר גרוע?"
"או אותו דבר, אבל עם ערמות של גופות בדרך." העיר גרומק. "על המצפון שלו."
"זה נכון." נאנח רמון, נשען על הקיר מאחוריו ותמך בראשו בידיו. "ההיסטוריה של כדור הארץ מלאה בהפיכות ומרידות שנמשכו במשך עשרות שנים ובסופו של דבר לא הובילו למצב טוב יותר."
"מלחמה ואלימות הם חלק מתהליך הלמידה וההתבגרות של חברה." הנהנה ז'קרין.
"אם הוא לא מתערב המצב רע. אם הוא כן מתערב המצב גם רע, אבל עכשיו זאת אשמתו." מלמלה מ'ריה. סנטרה עדיין היה שעון על השולחן של השורה השניה. אוזניה ושפמה נעו קלות בייאוש שאפף אותה. היא חשבה שהיא מדברת לעצמה, אבל כל העיניים בכיתה ננעצו בה.
"אם התוצאה זהה," אמרה ט'ניר, מושכת את תשומת הלב חזרה ממנה, "ההגיון אומר, שעדיף לא לנקוט בפעולה."
"נזק מינימלי..." אמר רמון בהיסוס ושפשף את מצחו. "ואולי מצפון יותר נקי."
"פחדנות." אמר גרומק.
כולם הסתכלו עליו. אבל הוא רק רטן והניף את ידו.
"אוקיי." אמר מר צ'כוב, שובר את השקט שהשתרר בחדר הקטן. "אם כן הסכמנו, שהצו העליון מגן לא רק על הציוויליזציות המתפתחות, אלא גם על הנפש והמצפון שלנו, הצופים מהצד."
הוא שילב את ידיו מאחורי הגב והתחיל לפסוע מצד לצד.
"בסופו של דבר כל הגזעים של הפדרציה חולקים משהו שהוא מעבר לטכנולוגיה. כולנו רוצים להיות חלק מקבוצה גדולה יותר. כולנו גם חולקים את הסקרנות ויצר ההרפתקה. כל הדברים האלה יקחו אותנו רחוק. אל עולמות חדשים ומשונים. ושם אנחנו נפגוש יצורים תבוניים. אחרי שנבלה איתם זמן אנחנו נקשור את גורלנו איתם ונרצה בטובתם. לפעמים על חשבון טובתנו האישית. במקום הזה הכללים שקבענו לעצמנו מיועדים לשמור עלינו ולהדריך אותנו כדי שלא נחזור על טעויות של קודמינו."
מר צ'כוב נעצר מול הכיתה והסתכל לכל צוער בעיניים ואז המשיך.
"אבל קל לנו לדבר בתוך חדר בטוח באקדמיה. גם אם הסכמנו על משהו היום, לא בטוח שבזמן אמת אתם תמצאו את עצמכם פועלים באותה הדרך. כל מה שיש לי להציע לכם זה הזדמנות לחשוב על זה בסביבה רגועה. כך שכאשר תהיו שם בחוץ, זאת לא תהיה הפעם הראשונה שתפגשו את השאלות האלה. אני לא יכול למנוע מכם להיפגע. אם זה יקרה לכם, אתם תיפגעו ואתם תסחבו את הצלקת הזאת איתכם לכל החיים." מצחו התקמט והחיוך שלו הפך להיות עצוב. "אחרי שהיה דון רומטה, ואחרי כל מה שהוא עבר, אנטון חזר הביתה שונה. וכך גם כל קצין שיצא לכם לקרוא עליו בפרוטוקולים והיומנים שנתתי לכם."
הצוערים החליפו ביניהם מבטים. ז'קרין לא נראתה כל כך קשוחה עכשיו וגרומק היה מהורהר. רמון עדיין נשען על הקיר מאחוריו ובהה בתקרה. רק ט'ניר נראתה רגועה כרגיל, אבל מ'ריה כבר למדה לזהות את השינויים הקטנים בפניה וידעה שגם היא שקועה עמוק במחשבות מטרידות.
מר' צ'כוב טופף קלות על שולחן המרצה שלו, מושך את תשומת הלב של הכיתה חזרה אליו וחייך אליהם שוב את אותו החיוך השובב שלו.
"חשוב לזכור שזה רק חלק קטן מהמשימות. רב הזמן אנחנו זוכים ללמוד ולחקור דברים חדשים ומלהיבים. אנחנו פוגשים גזעים חדשים וקושרים חברויות חדשות. החיים על ספינה ותחנת חלל של הפדרציה מלאים בשמחה ובחדוות הגילוי."
מ'ריה יצאה אחרונה מהחדר. היא הסתובבה ופגשה את החיוך הרחב והממזרי של מר צ'כוב. הוא הינהן אליה והסתלק גם הוא דרך דלת המרצה.
הספה בחדר המעונות של ט'ניר, שבשבועות האחרונים התחילה לספוג את הריח של מ'ריה קראה לה. אבל היא היתה צריכה לבדוק משהו קודם.
"ט'ניר," היא השיגה את חברתה.
ט'ניר הרימה גבה בשאלה אילמת.
"הייתי אגרסיבית והתערבתי בחיים שלך..."
"הצו העליון לא תקף על חברויות." אמרה ט'ניר ושילבה את ידיה מאחורי הגב.
עכשיו מ'ריה הרשתה לעצמה לחכך את ראשה בכתפה של ט'ניר, משאירה עליה ריח ופרווה.